על ההצגה "התרת נדרים" בתאטרון הקאמרי/ הדר שבת
אם לומר את האמת, כבר משמה של ההצגה הסתקרנתי. רציתי לדעת כבר במה מדובר, באיזה נדר יש להתיר? מה המשמעות של זה בעולם הדמות שלנו וכמה מתוך הנדר הפרטי שלו אוכל כצופה להזדהות ל"נדרים" שאני בראתי והייתי רוצה להיפטר מהם.
ועוד בפינת הגלויות, לא ידעתי שמדובר במונודרמה! אך שמחתי לגלות.
במונודרמה חשיבות יכולות השחקן היא אדירה מכיוון שבעצם נשללת מאיתנו הזכות להכיר את יתר הדמויות בסיפור "פנים אל פנים", אלא רק על פי סיפוריו של השחקן הראשי, שמגלמת את הדמות הראשית והיחידה על הבמה.
לכן כבר בשלב זה של הדף אומר שיכולותיו של השחקן המוכשר מיכאל דוד וייגל הן באמת מעולות, וכל שבח שניתן לומר על יכולות חיקוי ועבודת מימיקה מגיעה לו כאן לחלוטין.
מבנה הסיפור כאן הוא מעגלי, אנחנו פוגשים את הרב וייזנר, תחילה הולך במעין ריבוע שמצייר לו בדמיונו על הבמה ואינו סוטה מקוויו אפילו לא פעם אחת, ממלמל על שפתיו את הפסוקים שנכתבו להתרת נדרים, וברגע אחד שופך הוא בפנינו את החלום החוזר והנשנה שמבהיל אותו בכל לילה.
החלום הנוראי או יותר נכון לומר הסיוט, מופיע במהלך ההצגה מס' פעמים כאשר בכל פעם נוסף לנו עוד חלק ממנו.
הריבוע המדומיין בו הוא הולך גם כן יחזור עוד פעמים נוספות בהצגה כאשר בכל פעם שמופיע כוונתו לסמל לנו מעבר של זמן, תקיעות מחשבתית ופיזית, לבטים ומחשבות בהן הרב וייזנר שקוע.
מסופר לנו שזו שעה שבה ביתו כמעט וסוגרת שידוך עם חתן מיועד, אך משהו אחד מסתבך כאשר המשפחה של החתן מבקשת לדעת פרט על עניין ישן שהרב וייזנר ואשתו מזמן הדחיקו.
לאורך ההצגה אנו חוזרים אחורה בזמן כ14 שנים, לידת בנו, שנולד עם מחלת שיתוק מוחין ולאחר לבטים קשים וכואבים החליטו ההורים להותיר אותו מאחור בביה"ח ולומר לכל קרוביהם שהלידה הייתה שקטה וכאמור לכן לא חזרו הביתה עם תינוק.
הסוד הזה רודף אחריהם גם כשיש שתיקה מוחלטת ורק שניהם בעולם יודעים שהילד בעצם מעולם לא נפטר, אלא נשלח לאימוץ.
לא אגלה את יתר הסיפור כמובן ואשלח אתכם לצפות בו, אך אומר שהבטתי רבות בקהל בזמן ההצגה, והיה ניתן לראות שהם מחכים בקוצר רוח לסוף טוב, ומשמח, כזה שישכיח מהם את העובדה שישנם זוג הורים אי שם שויתרו על ילד בגלל היותו בעל מום מוחי.
על עבודת הבימוי- נבו קימחי
כמובן שחקן מעולה בעצמו, שניתן לראות ששם כאן דגש רציני מאוד על המשחק כראוי.
ראוי לשבח גם על עבודתו ביצירת המוסכמות המוצלחות ביננו לבין הדמות על הבמה. לרגע לא היינו מבולבלים אפילו כשהקצב גבר, נבו שתל לנו מעין דף הוראות לא כתוב של המונודרמה הזו במשחקו של מיכאל.
על התאורה- אדם רוטבליט
בשל החלל הקטן, התאורה הייתה עדינה ורק לפרקים כאשר רצו להדגיש לנו משהו חשוב (כמו לדוגמא הקימה מהחלום החוזר) עבד פנס אחד סולו על השחקן במלוא העוצמה.
התאורה סיפקה לנו רובד נוסף של תיאור והסבר על איזה שעה ביום אנחנו נמצאים, האם יום או לילה וחלום או מציאות. כאשר החלום הופיע, הצבעים על הבמה נשטפו אורות כחולים וסגולים, ובשאר היום הבמה הייתה שטופה אור צהוב.
על המוזיקה- דניאל סלומון
ההצגה הייתה מלאה אפילו אפשר לומר עמוסת סאונד ומוזיקה (בחלקה מקורית). לעיתים הוסיפה לנו המוזיקה עוד רובד שאינו מתבטא במשחקו של מיכאל ולעיתים זו הייתה רק עזרה לכאלו מאיתנו שלא מצליחים לדמיין את קולו של פעמון בדלת.
לעניות דעתי, קטעי המוזיקה כאשר הם מלודיות ומנגינות יפות וחסידיות, הן ממלאות תפקידן ועוזרות לקהל להיכנס אל תוך עולמו של הרב, אך כאשר הן מנסות למלא לנו מקום של "עוד שחקן", זה לא פשוט וצריך להיות מאוד מדוייק אחרת זה לא עובד.
התפאורה כללה מתלה למעילים ועליו נח כיסא כחול.
תלבושתו של הרב וייזנר שימשה אותו לאביזרים כשהיה צריך.
לסיכום, מונודרמה היא אינה בחירה קלה הן לבמאי והן לשחקן. לצערי, העמידה הישרה ברובה של השחקן מול הקהל הייתה די מעייפת. בהתחשב בעובדה שיש חלל שלם של במה שכל כולו מוקדש רק לשחקן אחד, ישנה מחוייבות להשתמש בכל העמדה אפשרית כדי ליצור לנו, לקהל עוד ועוד הזדמנויות להתקרב אל קצהו של הכיסא בתהייה "מה יקרה עכשיו".
היו רגעים אחדים אותם אני זוכרת שהרב סובב אלינו את גבו ודיבר משם, ובעיני בכל שינוי פיזי כזה הייתה דרמה אמיתית, שכדאי לשחזר בעזרת כלי המיזנסצנה.
אני חייבת לומר גם כן שלא שמעתי אפילו פעם אחת בכל ההצגה את צמד המילים "אני נודר" או "אני נשבע", יכול להיות שזה שולי, אך בעבור להתיר נדר צריך להישבע או לנדור קודם, לכן עניין העיסוק בהתרת נדרים, אם קוראים לו בכותרת ההצגה, חייב להיות מטופל עד קיצו, ולא להיות דבר שמתייחסים אליו בהתחלה של הסיפור ובסופו בלבד.
