מאמר:

על ספר השירה צ'פינה - נגה אולמרט / דליס

 

צ'פינה

שירים

עורך הספר: יחזקאל רחמים

הוצאת ארגמן מיטב

[107 עמ']

 

ספר שירה זה נוגע בקורא באופן מיידי. המשוררת פורקת את נפשה בכנות, לעיתים בציוריות ולעיתים בדיוק של פרטים, ללא התייפייפות וללא אמצעים ספרותיים קישוטיים. זהו חשבון נפש עם החיים, עם הטוב שהם נתנו ועם הקושי והחולי שנוספו בדרך.

עולה מן הכתיבה תשוקה גדולה, לחיים, למרכיבי היומיום, ואובדן איכות החיים מתוארת כך שהקורא מזדהה, והוא מקבל על עצמו את הטרוניה שהמשוררת מביאה: "לכי חולי/ חלאה/ חלולה/ את אין בך / חמלה/.../ שטן. את שטן/.../.../ לא השארת לי / דבר,/ תראי, גופי-/עיסה/ מרוחה./ את הרסת את/ ימיי." פואמה עמ' 91.

איך מתארים בשירה מצבי כאב וחולי, באופן שיישקף חוויות אישיות ובמידה יצניע אותן כשהמשורר מבקש זאת? איך סוחפים את הקוראים לתוך אווירת הסיפור האישי? איך הווידוי הופך יצירה? כאן המשוררת מסתמכת על מקורות מצבה ומשלבת בטקסט גם דימיון וגם היגיון, גם הומור וגם תמונה, כל אלה הם מפעילי חושים. 

'שזיף' [עמ' 21]  : "האישה שהייתי/ התייבשה כמו שזיף,/ נמרטה כמו חמציץ,/ נסעה לאיבוד.// האישה שהייתי/ היא בוכה נהרות,/ מייחלת מפלט.// בואי אליי לחיבוק,/ האישה שהייתי."

דימויי הצומח, יש בהם תמונה מסמנת שינוי סטטוס אישי, שזיף טרי מול שזיף מיובש, חמציץ שטעמו  כמטאפורה מצביע על מצב רוח זעוף, ובנוסף, מדגישה המשוררת את האופן בו מתייחסים לחמציץ, היינו, מריטה. ובתוך דימויים אלה שמפעילים חושי ריח, ראייה וטעם, יש איזה סרקזם, הומור עצמי לצד ה"התבכיינות". הביטוי "האישה שהייתי" חוזר שלוש פעמים בשיר קצר זה, הוא מדוייק מצד אחד כי הרי כל בן אדם איננו הוא שהיה בכל דקה שחולפת ומצד שני הוא נותן איזה פער בטקסט בין המודע ובין העוקצני, ההומור השחור.

צירוף המילים: "בוכה נהרות", כתמונה פיגורטיבית לאיפיון כמות ושטף, וכאמצעי מטונימי, הופך לסיסמה לעגנית.

השיר: 'מחדש' [עמ' 54] : "עכשיו הזמן שלי/ ליפול,/ עכשיו הזמן שלי לצלול/ לקרקעית,/ לשרוט סלעים/ בציפורניים,/ לגרד את התחתית,/ לזחול על גחון,/ לחפש מחילה,/ כדי לטפס/ מחדש/ אל קו ההתחלה."

גם בשיר זה יש חזרה על משפט להדגשה "עכשיו הזמן שלי", זו מתודיקה שחוזרת בשירתה של נגה אולמרט, גם ריבוי פעלים הוא אלמנט ספרותי חוזר, וכן פרוסודיה שמדגישה מיקצב. הפעלים- לצלול, לשרוט, לגרד, לזחול, לחפש, הם פעילות של מאבק, אל כל פועל מוצמד מושא שמסמן ערך נחות- קרקעית, סלעים, ציפורניים, תחתית, גחון. ובסוף השיר, אחרי תחושת מאבק ונשימה מואצת, יש פתאום הרפייה, נשימה שנעצרת, והיא מנמקת ומתפייסת: "כדי לטפס/ מחדש/ אל קו ההתחלה". אין סוף טוטאלי, יש פתח אור, יש התחלה, יש התחדשות. המאבק מוליד אנרגיה חדשה אופטימית.

השיר: "עוד לא נגמר" [עמ' 103] מסיים את הקובץ. "כיסית את עצמך בשמיכת חרדה./ את מניחה לשדים לטרוף את לילותייך,/ את ימייך, לחדור נשמה לחדור נשימה,/ תנשמת חוצה גבולות- דורסת, ואת כבר פוחדת מעצמך, אישה.// העבר עבר. עכשיו תחיי:/ תלי את זיכרונותייך מול עינייך./ תראי כמה שמחת, תראי כמה/ רכות פנייך כשאת חולמת./ תתענגי, תשילי דאגה,/ תבשילי נחמה.// הזמן שלך/ עוד לא נגמר-/ רק השתנה."

המתודיקה בשיר זה דומה לשיר "מחדש", חזרה על מילים: לחדור, תראי. גם כאן יש שיחה בינה לבינה בפנייה אישית אל עצמה במילה- אישה, כך היא פונה אל עצמה. גם כאן יש פעלים רבים אבל הם חיוביים, פעלים של הנאה, של פיוס- תלי זיכרונות, שמחת, תתענגי, תשלי דאגה, תבשילי נחמה, חולמת בפנים רכות. וסוף השיר, כמו הקודם ברשימה זו, מתייחס למוטיב הזמן העתידי - "הזמן שלך/ עוד לא נגמר-/ רק השתנה." גם כאן יש התייחסות לשינוי , והתייחסות להמשכיות של הזמן, וגם כאן יש אופטימיות. ובעצם הספר מסתיים בנימה אופטימית זו.

 בספר זה ישנם גם שירים שהם זיכרונות של מסעות וגם שירי משפחה ושירי אהבה. השיר בעמ' 9 : '50 קצאל ללילה' הוא שיר מסע: "ציפורים עפות מעל / סנטה קטלינה. הרחובות/ מרוצפי אבן בזלתית,/ שלושה הרי געש רוטטים,/ הבתים- צבעי פסטל/ כאילו צבעי גואש ילדים./ כבר מרגישה בבית."

האתר הוא ללא ספק אזור אקזוטי, נגה אולמרט מובילה אותנו בתוך אזור מוכר לה, היא מתארת במדוייק את השטח- הרחובות, הבתים, הטבע, בעלי הכנף. השיר מסתיים באיזו אירוניה למושגים- כאן ושם, אז ועכשיו. האדם חוזר למקום שהיה לו בית, אבל מרחק הזמן הופך את המוכר למשהו אמורפי כמו מעולם חיצון, כל כך גדל הפער. "עשרים- ואחת שנה/ בדיוק מאז שנולדתי,/ כאן./ הגעתי לירח."

הזמן הוא מרכיב חשוב בתכני השירים של נגה אולמרט, אצלה הזמן הוא תמצית השינויים שהיא עברה, הוא התפנית של אישיותה ושל אופי חייה.

השיר 'פרועה' עמ' 14 מתאר את אותה הבחורה שהייתה המשוררת, מלאת עוצמה, חוצפה, נועזות:

"על אדן חלון/ בקומה הרביעית/ בחדרו של בחור,/ צעירה,/ פרועה,/ מאוהבת,// לא פחדתי/ מכלום."                                                  זהו ספרה הראשון של נגה אולמרט והוא מגובש, מהודק, ערוך היטב, מגוון בתכניו, כל מילה נוגעת בדיוק במרכז הכובד.