שיר:

אופק/ גד קינר קיסינגר

בְּסִגּוּפֵיהֶם הַקָּשִׁים הִצִּיבוּ לִי הוֹרַי אֹפֶק

וָרֹד כִּמְשׂוּכָה גְּבוֹהָה,

וַאֲנִי גַּמְלוֹנִי, נִפְתַּל רַגְלַיִם וְעִלֵּג

תְּנוּעָה צָלַחְתִּי אוֹתָהּ שׁוּב וָשׁוּב

סָחוּף וְקָרוּעַ וְנִצָּח אַף שֶׁהִגְבִּיהוּ

אוֹתָהּ בְּכָל קְפִיצָה אוֹ שֶׁמָּא קָטֹנְתִּי

וְתָמִיד שַׂבְתִּי מִכְּפוֹר בְּדִידוּתוֹ שֶׁל

הַנִּצָּחוֹן אֶל הַסִּכּוּי הַמֻּבְטָח לְהִכָּשֵׁל בַּקְּפִיצָה

הַבָּאָה. וּכְשֶׁשַּׁבְתִּי וְהָאֹפֶק הַוָּרֹד כְּבָר

הָיָה מוֹט בַּרְזֶל חָלוּד וּמִתְפּוֹרֵר וְרֹאשׁוֹ בַּשָּׁמַיִם

הֵכַנְתִּי עַצְמִי לִקְפִיצָה אַחֲרוֹנָה אַף

שֶׁכְּבָר לֹא הָיוּ שָׁם וּבְעַצְמִי הִגְבַּהְתִּי

וְיָכֹלְתִּי בְּנָקֵל לִצְלֹחַ מִתַּחְתָּיו. אֲבָל

לֻמַּדְתִּי לֹא לְרַמּוֹת. גַּם בִּמְחִיר

הַכִּשָּׁלוֹן הַמָּתוֹק.