על הסרט דוני בראסקו/ ראובן שבת

בימוי:מייק נואל, 123 דקות

דוני בראסקו (באנגלית: Donnie Brasco) הוא סרט דרמה וסרט פשע אמריקאי משנת 1997, בבימויו של מייק ניואל ובכיכובם של אל פאצ'ינו וג'וני דפ.

 

הסרט מבוסס על סיפורו האמיתי של ג'וזף (ג'ו) פיסטון (דפ), סוכן סמוי של ה-FBI שחדר למשפחת הפשע "בונאנו" בניו יורק במהלך 1970, בשם הבדוי 'דוני בראסקו', הידוע בתור "איש התכשיט".

 

הסיפור מגולל את סיפורו של סוכן אפ.בי. איי (דפ) אשר מתחזה לסוחר יהלומים, כדי לחדור לתוך משפחת מאפיה מסוכנת, אך מוצא את עצמו מעורב עמוק מדי במשפחה, והגבול בין חייו האישיים וזהותו הבדויה הולך ומטשטש.

 

הסרט היה מועמד לפרס האוסקר בקטגוריית התסריט המעובד הטוב ביותר.

 

המשחק המעולה של אל פאצ'ינו וג'וני דפ מציל את הסרט. זוהי נקודה חשובה מאוד למרות שהסרט זכה להלל רב של מבקרי קולנוע, אנשי קולנוע וצופים רבים.

אז מה יש לנו שם?

פושע פתטי (פצ'ינו) המנסה להתרומם וללא הצלחה מעל ביב השופכין של חייו הקטנים והסתמיים כרוצח של המאפיה, השקוע בחובות, ונפגש עם דפ שהוא למעשה סוכן חשאי של האפ. בי. איי.

מכאן ואילך רצה העלילה ולמעשה נסחבת ונסחבת דרך עלילות משנה ורפליקות מבריקות של השחקנים הראשיים. אז גם התסריט לא רע.

הבעיה היא הדשדוש במקום. כמעט כל העלילה היא צפויה מראש.

אין מסר ברור בסרט, מלבד אותו מסר אמריקאי ידוע על הערך של חשיבות חיי המשפחה, שמירה על החוק, מאבק נגד הפשע. אכזריות הפשע, טיפשותו ואטימותו.

אף אחת מהדמויות, גם לא הראשיות שבו אינה מתעלה מעל עצמה, ולמעשה ברובו של הסרט היא גם אינה דמות עגולה בכלל.

במעגל הצפיות של הצופה, או של המבקר, הסרט עונה עליהם. פשע, דם, רציחות, גבריות מחוספסת וקשוחה. נצחון סופי של הטוב על הרע.

אלא... שהכל מתנהל ( ואולי במכוון ) על דרך הלוזריות. וזה נמשך ונמשך באפרוריות מדשדשת שרק המשחק המעולה של אל פצ'ינו וג'וני דפ, מצילים את הסרט.

רק הם

בינוני למדיי, למרות ההלל והפרסים.

בימוי:    מייק ניואל

תסריט: פול אטנסיו, ג'וספה ד. פיסטון, ריצ'ארד וודלי

שחקנים:            אל פאצ'ינו, ברונו קירבי, ג'יימס רוסו, זליקו איבנק, ג'רי בקר, בריאן טרנטינה, זאק גרנייר