מאמר:

על השיר "לא חברים תודה" לנורית צדרבוים / חיים סֶפְטִי

ציור: נורית צדרבוים 

 

לא חברים תודה

הֵצַצְתִּי לְרֶגַע קַל לְהַזְכִּיר אֲנִי עֲדַיִן כָּאן

לִזְכֹּר אֶתְכֶם וְאֶת הַסְּצֵנָה עַל כְּלָל נַפְתּוּלֵיהּ

פָּרַצְתִּי שׁוּב לְתוֹדָעָה רְכוּבָה עַל גַּלְ- גַּלֵּיה

בְּאֶנֶרְגְּיָה לֹא מֻסְבֶּרֶת מֵאַיִן לְאָן.

בְּיָמִים אֲחֵרִים חָזַרְתִּי לְהִשְׁתַּבְּלֵל,

לִשְׁאֹל כַּמָּה מָתַי אִם בִּכְלָל כְּדַאי,

לְאָן זֶה הוֹלֵךְ מֵאַיִן זֶה בָּא.

רָצִיתִי לִצְעֹק בְּרֹאשׁ בִּצּוֹת,

לֹא חֲבֵרִים תּוֹדָה.

לֹא חֲבֵרִים תּוֹדָה.

רָצִיתִי לִצְעֹק בְּרֹאשׁ בִּצּוֹת,

לְאָן זֶה הוֹלֵךְ מֵאַיִן זֶה בָּא.

לִשְׁאֹל כַּמָּה מָתַי אִם בִּכְלָל כְּדַאי

וּבְיָּמִים אֲחֵרִים חָזַרְתִּי לְהִשְׁתַּבְּלֵל

בְּאֶנֶרְגְּיָה לֹא מֻסְבֶּרֶת מֵאַיִן לְאָן.

פָּרַצְתִּי שׁוּב לְתוֹדָעָה רְכוּבָה עַל גַּל- גַּלֵּיהּ

לִזְכֹּר אֶתְכֶם וְאֶת הַסְּצֵנָה עַל כְּלָל נַפְתּוּלֵיהּ

הֵצַצְתִּי לְרֶגַע קַל לְהַזְכִּיר אֲנִי עֲדַיִן כָּאן.

 

השיר "לא חברים תודה" של נורית עוסק בהתלבטותה בין "חיים חיצוניים" כיוצרת והתחברות עם יוצרים אחרים לבין "חיים פנימיים" כיוצרת, חיי נפש מופנמים. מטבעה היא, כפי שעולה מהשיר, טיפוס של יוצר מופנם ("בימים אחרים חזרתי להשתבלל", שורה החוזרת פעמיים. השבלול, המצוי כאן בַּפֹּּעַל "להשתבלל", משמש כאן וכן בשפת הדיבור והכתיבה בכלל כדימוי להפנמה, עקב צורתו המתכנסת כלפי פנים), אך יש בה גם רצון לחיות "חיים חיצוניים" כיוצרת ולהפגין נוכחות אמנותית-שירית בציבור ("הצצתי לרגע קל להזכיר אני עדיין כאן"). מדובר בהתלבטותה בין הרצון להיות מעורה ב"סצנה" האמנותית, השירית והתרבותית בכלל שבארץ (נורית כותבת: "פרצתי שוב לתודעה", וביודענו שהיא משוררת ואמנית רב תחומית, מותר לנו להניח שכוונתה לתודעה הציבורית-שירית-אמנותית, וגם השורה "הצצתי לרגע קל להזכיר אני עדיין כאן" ניתנת לפירוש המתייחס לחיי השירה והאמנות בארץ, רוצה לומר: המשוררת מציצה לרגע קל לתוך חיי השירה והאמנות כדי להזכיר לחבריה המשוררים והאמנים ולציבור בכלל שהיא עדיין פועלת ויוצרת כמשוררת וכאמנית) לבין הרצון לחיות חיי היצירה, שמטבעם, בדרך-כלל, הינם חיים פנימיים-נפשיים, כלומר נעשים על-ידי היוצר בבדידות ובין ארבעה קירות של חדרו או הסטודיו שלו. אנו עומדים בפני המתח המתמיד הקיים בנפשו של כל יוצר: היצירה מחייבת התכנסות שלו אל עצמו, התבודדות במידה מסוימת, הסתגרות בחדרו או בסטודיו שלו לצורך היצירה. כיוצר הוא מתמסר לכך באהבה וברצון, אך מצד שני הוא גם רוצה שיצירתו תגיע לידיעת הציבור, תופץ ואף תתפרסם ותזכה להערכה בערכה האמנותי. השיר מבטא את המתח הזה שבנפשה של נורית.

יש לשים לב למבנה המתוחכם של האמירה שבשיר: השורה "באנרגיה לא מוסברת מאין לאן." מופיעה (כשורה הרביעית) מיד לאחר השורה "פרצתי שוב לתודעה רכובה על גל-גליה", ולאחר מכן, היא מופיעה (כשורה החמש עשרה) גם מיד לאחר השורה "ובימים אחרים חזרתי להשתבלל". שתי השורות הללו ("פרצתי..." ו"בימים...") מביעות את שני הצדדים ההפוכים של המתח הנ"ל- את צד הפריצה לתודעה הציבורית ואת צד ההתכנסות של היוצר אל יצירתו, אך לגבי שני הצדדים הללו של רצונותיה, אישיותה ונפשה, פועלת אותה "אנרגיה לא מוסברת מאין לאן", והמשוררת אומרת לנו, בעצם, שהיא אינה מבינה מדוע היא פועלת באופן אחד (האופן המופנם) ולאיזו מטרה, ומדוע היא פועלת באופן הפוך (האופן המוחצן) ולאיזו מטרה. היא מבהירה לנו שמדובר באנרגיה נפשית שקשה לרדת לשורשיה ולהבין מנין היא נובעת ("אנרגיה לא מוסברת"). למרות אי הבנתה הנ"ל, נורית רומזת לנו שהעובדה שהיא מציצה [רק] לרגע קל ל"סצנה" האמנותית-שירית-תרבותית שבארץ נובעת מהסתייגותה ממנה ("רציתי לצעוק בראש ביצות", משפט הכתוב, כמובן, על סמך הביטוי "לצעוק בראש חוצות". "החוצות", המרחב הציבורי-אמנותי-שירי-תרבותי, הוא בעיניה "ביצות"- מקום טובעני במובן הרוחני, שיש בו, אולי, אף משהו רפש, כמו בביצה. יחד עם זאת, בפתיחת השיר וכן בסיומו, בשורה השנייה מההתחלה ובשורה השנייה מהסוף (שוב אנו רואים מבנה מתוחכם בשיר) מוצמדות ל"סצנה" האמנותית-שירית-תרבותית המילים "כלל נפתוליה". המילה "נפתוליה" מביעה אמביוולנטיות- נפתולים עשויים להיות חיוביים, במובן של נפתולי נפש, התחבטויות ולבטי נפש, ושל נפתולי יצירה, כלומר קשיי ההתמודדות של האדם עם חייו ושל היוצר עם יצירתו, אך למילה "נפתוליה" עלולה להיות גם משמעות שלילית, במובן של "סצנה" אמנותית-שירית-תרבותית נפתלת, לא ישרה ונעדרת יושרה, עקמומית במובן הרוחני ואינטרסנטית, למשל כשהכוונה לעסקנות הקיימת ב"סצנה" זו, שבחלקה (רק בחלקה!! בהחלט יש עסקני אמנות, שירה ותרבות בכלל הפועלים מתוך תחושת שליחות, באחריות, ביושר וביושרה, ואני, למשל, מכיר אישית כמה וכמה כאלה) הינה נפתלת במובן השלילי של המילה. נראה שהמשוררת מודעת לשני הצדדים הללו של חיי התרבות והיצירה בארץ, ומכאן נובעת הסתייגותה החלקית (ברוב הזמן, כך מסתבר מהשיר) מ"סצנה" זו. נורית אינה שוללת כליל את ה"סצנה" הזו, אלא מתלבטת לגבי מידת מעורבותה הרצויה לה בה ("לשאול כמה מתי... כדאי"), אם כי אינה מוציאה מכלל אפשרות פרישות גמורה ממנה ("אם בכלל כדאי").

השיר אף רומז לנו שחבריה של נורית מנסים למשוך אותה אל ה"סצנה" הנ"ל, להביאה ליתר פעילות ונוכחות בחיי האמנות והשירה החיצוניים, אך היא מסרבת ("לא חברים תודה", שורה החוזרת פעמיים בגוף השיר ומהווה אף את שמו, עובדות המלמדות על חשיבות מרכיב זה בעיני המשוררת וגם רומזות שאולי פנייה כזו מחבריה היא הגורם שהביאה לכתיבת השיר).

בסיום ראוי לציין את משחק המילים היפה שבמילה "גַּל-גַּלֵּיהּ" ("רכובה על גל-גליה"), המבוסס על המילה "גלגליה" שפורקה לשניים, ובכך יצרה את המשמעות: "גל-גליה" כ"גל" של "גליה", שאף מהדהדת את המילה "גלגליה" טרם פירוקה.