על הסרט הבושם/ ארמן אוונוב
בימוי:טים טיקוור 147 דקות
הבושם: סיפורו של רוצח
"מוזר באיזו קלות נשכח הכול חוץ מריחות" (אריך מריה רמרק).
מרטין סקורסזה ומילוש פורמן היו בין אלו ששאפו לביים את "הבושם". גם סטנלי קובריק שקל להמיר את הרומן למסך, אך בסופו של דבר הם כולם הגיע למסקנה שלא ניתן לכתוב תסריט הולם בהתבסס על ספרו של פטריק סוסקינד. המשימה נראתה בלתי אפשרית עבור גדולי הבמאים אך לא עבור טום טיקוור.
קודם כל נתונים יבשים: תקציב – 60 מילויון דולר, הכנסות 135 מיליון דולר, אבל מה שחשוב זה לא ההיקף של ההכנסות אלא הפיזור הגאוגרפי. הכנסות בארה''ב רק 2,2 מיליון דולר מתוך 135. כל השאר ברחבי העולם, הרוב המוחץ באירופה. יסלחו לי מעריצי הקולנוע האמריקאי, אבל עבורי הנתון מצביע על כך שהסרט שווה התייחסות.
לסרט יש ריח. כן, הוא מנדף ריחות בדיוק כמו הספר. אתה צופה בסרט וגם מריח את כל המתרחש בו: שוק הדגים, הבורסקאי, חנות הבשמים, ניצני הוורדים, שדות גראס... גלשתי, בואו נתחיל מהתחלה.
זהו סיפורו של ז'אן בפטיסט גרנוי (בן ווישו), אדם עם חוש ריח מפותח מדי. אדם שחי לפי אינסטינקט חייתי ופרנויה מאנית. בעל יכולת ייחודית להבחין ולזכור לחלוטין את כל הריחות, יום אחד מריח ריח שהוא מתאהב בו ושואף לשחזר. יצור בודד, שצועד בעקבות מטרתו ליצור את הניחוח ה"מושלם". גאון ורוצח מחריד בחבילה אחת. גרנואי התעניין בקורבנותיו רק ברמת הריח, גופם לא משך אותו כלל. גם וידויים חמודים כמו מול זונה "אני עושה בושם" אינם נכללים כי הסוד האפל ביותר ברומן שגרנואי לא מגלה את נשמתו לאף אחד. גיבור הסרט מעורר סקרנות בדומה לחניבעל לקטר הקניבל. אך הוא מפלצת לא כי הוא רוצח, אלא שהוא מפלצת כי הוא לא אנושי, הוא אנטי-חומר לאנושיות. הוא מפחיד כמו בובת ראווה בחנות – משהו שמבחינה חיצונית נראה כאדם, אך אין לא ריח של אדם.
ודווקא זה מה שמעורר סקרנות בצופה בצורה מוזרה, משהו זר לחלוטין, משהו שמושך כמזעזע ובלתי ניתן להבנה.
די ברור שככל שהגיבור קרוב יותר למטרו, כך גם הוא מקרב את סופו. וזה נובע מכך שגרנואי מבין שאי אפשר להמציא או לחקות אהבה. ריח ייחודי שמביא כביכול אהבה, מביא למעשה רק פולחן, הוא הופך לכלי שליטה בהמונים – ותו לא. כי אין אחרת: אהבה לא יכולה להיות פרי של מוות אלים, פחד ואבל. זה ההבדל בין פרי בר לפרי מהונדס גנטית. מותו של ז'אן-בטיסט גרנואי הוא עניין של זמן כי הוא לא אוהב איש ואינו אהוב על אף אחד.
הסצנה על הגרדום הדהימה את כולם, היא נפלאה. הסיום משאיר את הצופה משותק.
קנה מידה המקובל בתעשייה הוא השוואה בין סרט וספר, כלומר באיזה מידה הסרט גרועה מהספר. במקרה זה הם מאוד שונים לדעתי. יוצרי הסרט החליטו לא להיצמד לפרטי הסיפור אלא להתחבר למהותו. כתוצאה זה לא שהספר הגאוני יותר טוב, אלא שהסרט יצא גאוני לא פחות. הסרט שם יותר דגש על אובססיה של מציאת הריח המושלם. בעוד שבספר הגיבור מחפש תשובה מדוע אין לו עצמו את הריח. מתחילת העלילה שבספר גרנוי בהיותו תינוק ננטש כי אין לא ריח וזה מפחיד את הסובבים אותו. מוטיב ישן של הסנדלר הולך יחף. רק שלא כול סנדלר הופך לרוצח ואת העניין של בניית אישיותו של הרוצח קצת פספסו. הספר אפל יותר, טרגי יותר. והסרט מפחיד אבל איפשהו גם רומנטי.
בדומה לספר הסרט שופע בסצנות דוחות שמוצגות לנו בפרטים מפחידים. גיבולי דגים, מעיים, חולדות וצואה והכל בתקריב בעל חדות מאנית. במילה אחת, מיד הנחתי את הפופקורן בצד, התיאבון שלי נעלם.
גם אם הסרט היה בינוני, עדיין מגיע לו ציון 10 רק על הסאונד. מבחינתי, לסאונד בכלל ולמוזיקה בפרט, יש משמעות מיוחדת וחשובה מאוד. הפילהרמונית של ברלין וסימון ראטל בהחלט עשו את הסרט. הרגשות של הגיבור אינם צריכים להישמע על ידי המחבר או על ידי עצמו - הם מושמעים יפה על ידי המלחין. למען האמת, די קשה לזלזל בהשפעת הסאונד בסרט שבו כל הדיאלוגים במקרה הטוב תופסים שני עמודים של טקסט מודפס. במיוחד אם הגיבור, ש-90% מאורך הסרט נמצא בפוקוס של המצלמה, הוא כמעט אילם. שאפו.
ולסיום, מי אמר שסרטים לא יודעים להעביר ריח דרך המסך?
שחקנים / שחקניות: בן ווישאוו דסטין הופמן אלן ריקמן רייצל הארד ווד ג'ון הארטבמאי/ת טום טיקוורהפקה תסריט: טום טיקוור, אנדרו בירקין, ברנד איצינגר, הפקה: ברנד איצינגר, צילום: פרנק גריבי, עריכה: אלכסנדר ברנר, מוסיקה: טום טיקוור, ג'וני קלימק, רינהולד הייל