רשמי מסע צפון איטליה
צביה ויצמן כספי
מיומנה של תיירת בטיול קבוצתי או ״יומן מסע״ לצפון איטליה בסוף קיץ 2022.
צילומים: צביה ויצמן כספי
לראשונה בחיי הצטרפתי לטיול קבוצתי. המסלול מבטיח חוויה טובה ועל אף המון ביקורים קודמים שלי באיטליה - לא הייתי בורונה בגארדה ובדולומיטים.
הימים שבין סוף אוגוסט לספטמבר נוחים מבחינת האקלים וזה אפילו מתאים עם צרכי העבודה. והעלות אטרקטיבית. הכוכבים הסתדרו יפה על שביל החלב. היו לא מעט חששות. שמעתי שיש לו״ז צפוף. המתנות אינסופיות וספירת נוכחות כמו בטיול שנתי והרי מדובר באנשים מבוגרים שעבדו בשירות המדינה, בקיצור בליל אנושי מעניין. אז קבוצה זה בהחלט מגביל, אבל גם נכון ונוח. כי ג'ובאני הצ׳רמר כשמו, נהג אותנו בנעימים מאות קילומטרים, הפלייליסט שלו היה מקבץ מוכר לבני דורי, להיטים מפסטיבלי סאן רמו וכן יש חופש בין הגבולות בכל אתר, ואין דבר שאני אוהבת יותר מלפגוש מקום חדש. אני נרגשת מכך כמו לקראת פגישה עיוורת. אני מעדיפה ׳ללכת לאיבוד׳ בערי אירופה, ולמצוא את דרכי. לחייך לכל הנקרה בדרכי ולהיות מנומסת. להמתין בתור כל זמן שנדרש. להתנהג יפה. ׳ברומא תנהג כרומי׳ וכמובן לשבת בכל בית קפה על אספרסו לונגו ולבהות באור המשתנה, באנשי המקום ובתיירים הרבים.
ראשית דבר פקדנו את וורונה Verona חצינו את הפונטו ויקיו שלהם, שמוביל לקסטלו, כן יש גם בפירנצה כזה. (ואקיו זה עתיק). אז יש נהר ,יש גשר, יש חומה ויש ארמון. מסע בארץ האגדות. נהרות והמון גשרים. אם לא באיטליה של לאונרדו דה וינצ׳י הממציא, אז איפה. ובוורונה שמעבר למרפסת רומיאו ויולייה יש ארנה מרהיבה ומרשימה בגודלה בכיכר המרכזית של העיר (מבנה אדריכלי שנבנה אי שם לפני כ2000 שנה על ידי הרומים בזמן שלטונו של אוגוסטוס מכספי עשירי המחוז) לאמפי אקוסטיקה יוצאת מן הכלל ומקיימים בה קונצרטים ומופעי רוק מאז ועד היום. ומספרים שגם ללא מגברים ומיקרופונים, הסאונד מושלם.
שרית, המדריכה המקסימה והידענית שליוותה את אוטובוס 1 במסע, סיפרה את הסיפור הידוע על הטרגדיה הרומנטית הלא ממומשת, שחיה חיי נצח בזכות המחזה שכתב שייקספיר, על האהבה שנקטעה בשל אי הבנה ותזמון לא מוצלח ובשל הבדלי מעמדות ושיקולים זרים בין משפחות מונטגיו וקפולט.
עוד שמענו על איחוד איטליה. כל פיאצה מעוטרת בפסל מורם של מנהיג מהעבר, המדינתי: קמילו כאבור שאין עיר באיטליה שאין בה רחוב Via Cavort. ומי לא מכיר את גריבלדי, שהיה שר צבא פסלו רם ונישא, שועט על סוס וחרב בידו.המלך וויטוריו עמנואל שהיה בין הוגי רעיון האיחוד וזכה לגלריה המפוארת במילאנו. מעט מהמעט היסטוריה ממש על קצה המזלג, איטליה היתה מורכבת ממחוזות ודיברו בדיאלקטים שונים. מגדל בבל איטלקי. ב1860 מנהיגי איטליה כאמור, מבקשים ליצור איחוד שמטרתו שלושת הכ׳: כח, כסף וכבוד - איחוד שטחי הצפון תחת שלטון יחיד ושפה אחת, כאן באה לידי ביטוי תרומתו של דנטה שביקש להטמיע את השפה והתרבות האיטלקית בכל המחוזות. שחרור מהכנסיה הקתולית, וכך הורחקה הכנסיה והוקמה מדינת הותיקן ברומא ומסירת שטחי הדרום למלך פיימנטה. תוך זמן קצר הצפון הפך מאוחד, עשיר ומפותח, ונפרד אט אט מטבעת החנק של הכנסיה, ובחר לו אלוהים אחרים…
אגם גארדה. למשמע השם, הדמיון הוזה ביצירת טבע אלוהית, הכחול הגדול 52 קילומטר אורכו, מסביב רכס הרים זרועי בתים ציוריים. עיירות קטנות מונחות על שפת האגם, תפאורה אלוהית מוקפדת. בכולן כיכרות שובות עין. בתי הארחה הדואים, אנשים יפים, מכוניות ספורט, חנויות אופנת עילית. באחת הסימטאות המובילות מן האגם לכיכר המרכזית בריבה דה גארדה Riva del Garda ניתקלתי במגן דוד על קיר,הוצאתי מצלמה לתעד, כמו שקורה לי בכל מסע, יש משהו מרטיט במחשבה שבמקום כל כך רחוק ושונה פועם עדיין לב יהודי.
במחוז לומברדיה Sirmione עיירת נופש. וילות מפוארות. אזור של עשירים ומפורסמים. כמו לקוחה מסיפורי אגדות. היא יושבת כלשון יבשה בין שני צדי הגארדה ויש בה גם נהר. נהר המינצ׳ו Mincio הוא מקור המיים לאגם. בתי מידות מפוארים, עשירים ומפורסמים. בעבר אונסיס מריה קאלס ואפילו ג׳קי קנדי. היום פוקדים אותה שחקני קולנוע, ספורטאי על ומיכאל שומכאר אחד…(שעל פי שמו קרוב לודאי, שסבו היה סנדלר יהודי…) לפי שרית, הוא התרחק ממכורתו גרמניה ובחר בלוקסמבורג כמדינת הלאום שלו.
יפי האגם המנצנץ בין ערביים, שחפים צורחים התיירים בתור לג׳ילטו. הכל יפה ונקי ברחובות. ב Happyhour בבתי הקפה בפיאצות צעירים שזופים ונערות ארוכות רגליים כמו שרואים בסרטים לוגמים בירה או אפרול שפריץ משקה ורדרד בכוס גבוהה. הרצים על גדת האגם מעדיפים להזיע בגיליאנו או ארמני (לא דקטלון או פריימרק כמו לפשוטי העם) היום זורם על מי מנוחות, המוכרים בחנות שומרים על הסדר הטוב. חברים בקבוצת המסע שלי מנסים לעקוף תור ופשוט מתעלמים מהם בשקט. הסדר מופתי.
צפון איטליה זו מדינה אחרת. היא לא מזיעה ולא כועסת היא טובה לכולם כי טוב לה. היא יפה ועשירה. היא מושפעת יותר מהשכנים הווינאים ופחות דומה לאחים מרומא או נאפולי.
באגם גארדה גם מוזיאון קטן מונח על על כף יד בנועם מעורר חדווה. Museo di riva del Garda כשבדיוק בימים אלה מציגים בו כמה עבודות של מיקלאנג’לו מעל קומת ארכיאולוגיה שמציגה ממצאים מן הים שמאששים את שסיפרה שרית על תופעות גיאולגיות מקומיות שהתרחשו מאות שנים אחורה.
הנסיעה להרי הדולומיטים שרשרת הרים בצפון איטליה בחבל טירול, עוצרת נשימה. האקלים קריר יותר, ההרים דוקרים את השמיים. היופי וההוד מחדדים את עוצמת הרגש והחרדה. הכביש חד מסלולי ומתפתל בגובה 1600 מטרים מאיץ את הדופק. שרית המדריכה מנסה להסיח דעתנו בנתונים על האתר ועל הצרפתי דה דולומייה שחקר את אבן הסלע שמרכיבה את שרשרת ההרים (שנוצרה כתוצאה מרעידת אדמה). השהיה במקום מפעימה ומרגשת קטנות האדם מול עוצמת הטבע ואופן התהוותו, כמעט בראשית מה בין מיים לשמיים. בפיק גובה ההרים מגיע ל3000 מ׳.
גם פה נחל, גשר, כנסיה ובתים קסומים.
בקאנזיי, Canazei עיירת סקי קטנה ציורית בגובה 1800, מספר תושביה כ180 מנומנמת לרוב בעונה זו ובעיקר בין12:00-16:00 החנויות בסיאיסטה גם הסופורמרקט. מעט ברים ו2-3 מסעדות פתוחות וחנות מזכרות אחת בסמוך. מטיילים בין הסמטאות, כמו בהזייה, רחש מים מפכים. אני בוהה בעצלתיים מסביב בהולכים והשבים, שומעת בליל שפות. אבל אין לטעות, הקולות הרמים ביותר הם בעברית, הם של חברותי למסע אשר מוחות ׳איך אין פה קניון והחנויות סגורות… ׳! כאילו כל המהות היא שופינג. הולכים ומתפתלים בין הסמטאות. כמו בתוך גלויה, תושבי העיירה מכבדים את הוד ההרים השכנים שמעליהם, נראה שחייהם שלווים ורגועים וסדר היום שלהם מצטמצם לארוחה הבאה לחופשה הבאה לעונה הבאה להתארגנות לחורף. ערימות גזעי עצים מסודרים בחזיתות הבתים הם חלק מהתפאורה בבתי העיריה ההררית המצפה לחורף קר.
Carezza תחנה נוספת מרהיבה באזור היפה הזה, אגם קסום. יש כזה גם במציאות ולא רק בספרי ילדים,
האגם קארצה Carezza נח לו בגובה 1600 מעל פני הים הרים מחודדים סביבו כמו כתר לו עומקו בחורף מגיע לכדי 6 מטרים, צבעו טורקיז, בוהק מנצנץ כאילו הושלכו לתוכו אלפי אבנים טובות. והאגדה מספרת על אהוב שניסה לפתות את בת הים לצאת אל שפת האגם, ערם תכשיטים לפתותה, משלא יצאה השליכם לאגם המנצנץ. בבקתת עץ במקום, טעמנו את האפל שטרודל הוינאי המקורי. היה מתוק.
מילאנו, בירת הכלכלה המסחר האופנה והעושר שונה בתכלית מהעיירות הציוריות בהרים ובאגמים. פה גורדי שחקים ורעש וסאון המוני תיירים, מילאנו מתהדרת בקתדרלה הקתולית גותית הגדולה באיטליה (השניה לזו של סיבליה) שנבנתה במשך יותר מ500 שנה גבתה חייהם של מאות פועלים, ומונה אלפי פסלים, ציורים ושכיות. ברחבה המרכזית המוני תיירים, נגני רחוב מהגרים רבים והמון כייסים, ראיתי אותם בהתארגנות לפעולה. על אף ש משטרת התיירות נוכחת במקום.
שימו לב. מנגד בתי קפה הדורים, מלצרים מעונבים ואנשים אופנתיים מסבים לשולחנות קטנים מפות מעומלנות לוגמים בירה או אפרול בכוסות גבוהות. ברחבה מצלמים קמפיין אופנה, מציעים טבעת ומצלמים חתן כלה. הכל בכפיפה אחת בסמוך לקתדרלה המגונדרת ״גלריית ויטוריו עמנואל״ עם תקרת הזכוכית שצורתה צלב.
הפגנות בעד ונגד אוקראינה או רוסיה, המולת רחוב נפלאה. ותור בלתי נסבל לקתדרלה וללה סקאלה. הסיפור המרשים על ה׳לה סקאלה׳ שסיפרה שרית, מעבר להיסטוריה של המבנה שעבר טלטלות ובניה מחדש הוא, שעשירי הצפון השקיעו כסף לשיפוצה תוך הצהרה כוונות לפתוח את בית האופרה לא לעשירים בלבד! תאי הישיבה ביציע יאכלסו את מכובדי העיר שרכשו כרטיסים יקרים, האחרים, ימלאו בעמידה את החלל האמצעי של האולם. כך גם פשוטי העם יצרכו תרבות גבוהה.
חזרה הביתה. הדרך לברגמו יפה זה עוד מאותו דבר. שפע של יופי. ואנחנו שבעים כמו אחרי ארוחה מרובת מנות. יפה וירוק ופורח ונהרות ונחלים זורמים ואגמים וגשרים וסופסופ מגיעים לכבישי אגרה מרובת מסלולים ונפרדים מהקסם ומתקרבים לאחוריים, אזורי תעשייה שגרת יומיום.
הטרמינל בברגמו קטן יחסית, הטיסות לתל אביב תמיד חבויות איפשהו בקומת קרקע ללא שילוט. אנחנו עייפים עמוסי חבילות וחוויות. אחרי טיסת לילה דחוסה, יוצאים הנוסעים שפופים ומקומטים על שללם. בהמתנה למסוע אני מבחינה בצוות המטוס, הטייסים, הפרסר והדיילות, צועדים זקופים ורעננים במדיהם הצחים גוררים טרולי בקלילות, כאיל הם אירופאים, גם פה במזרח התיכון זוקפים קומתם מולנו. ואני רק רוצה לחזור לתל אביב המזיעה, החפורה, הפקוקה. טוב לצאת וכמה טוב לחזור.
כבר אמרו זאת לפניי.
