סיפור:
המפל/ דרור שגב
"הם מגיעים," אמר בקול שקט והביט בפינת האוכל שבמרכזה ניצב שולחן מעץ אלון וארבעה כיסאות פרושים בכול אחד מפאותיו.
השולחן כוסה במפה לבנה ועליה היו מונחות ארבע צלחות לבנות עמוקות שאיור של פרח כחול מוטבע במרכזם. הסכום סודר בקפידה ולפני כול צלחת ניצבה כוס יין רחבה ולצידה כוס זכוכית המיועדת לשתייה קלה.
במרכז השולחן ניצב בקבוק יין מסוג ירדן בציר 2018 יין מצוין בהחלט, ניתן לומר בשפה של אנשי מקצוע שהוא יין ריחני ובעל גוף. בשנה האחרונה הוא אוהב ללגום יין, תחביב שגורם לו לעניין רב. מצידי הבקבוק עומדים שני פמוטים כסופים ובתוכם טמונים נרות לבנים דלוק שלהבתם הצהובה השתקפה במראה התלויה על הקיר ממול. השולחן השרה תחושת עצב בתחתית ביטנו.
רות אשתו עמלה במטבח על הכנת רוטב מנת הדגים, הוא לא אוהב את דגי הסלמון הנאפים בתנור שמעליהם נמזג רוטב חלבי חיוור העשוי משמנת חמאה וגרגרי חרדל. הוא מעדיף דגי ים צרובים במחבת ומתובלים בפלפל ומלח גס והרבה עשבי תיבול.
קול צעדי האורחים הפוסעים על המדרכה נשמעו והוא עצם את עיניו למשמע רעש פתיחת שער הברזל החלוד וסגירתו חזרה על ידי קול נקשת המנעול והד הפסיעות על אדמת החצץ הכבושה.
דפיקה נשמעה בדלת, ורות הוציאה את ראשה מפתח המטבח ואמרה בקולה המתוח, "תפתח כבר, למי אתה מחכה." הוא פתח את הדלת והאורחים עמדו בכניסה.
"היי," צהלה לקראתו נעמי אחותה הצעירה של אשתו, נחום בעלה עמד לצידה מחייך בפניו המלאות. כהרגלו לבש חולצת גולף שחורה המכסה את ביטנו הגדולה, צמד כתפיות אדומות היו תפוסות בתופסן מתכת מהלולאה של מכנסיו הקדמיות וסגורות בהצלבה לאחורי מכנסיו, גם בתופסן מתכת.
'איך עוד קיים בעולם מי שלובש כתפיות?' חשב, 'איך אנשים בכלל מעיזים ללכת עם כתפיות? זה מטומטם לגמרי.'
"מה שלומך?" אמר נחום והושיט לברכה את ידו. "היכנסו" שמע מאחוריו את קולה של אשתו. נעמי התקרבה אליו ועיניה מביטות בו בסקרנות. "מה שלומך אורן?" שאלה ונישקה לחי ועוד לחי באיטיות, ריח הבושם מגופה חדר לנחיריו. היא הייתה בגובהו ולא פעם השתאה איך מזוג הורים קטני קומה באו לעולם שתי אחיות כה שונות, אחת גבוהה ורזה כנעמי, האחרת רות אשתו, קטנה ועגולה. ולרות אשתו יש שדיים עצומים גדולים ואילו לנעמי הגבוהה שדיים קטנים. פעם בביתם נכנס לחדר השינה ללא אתראה כדי להביא שמיכה לרגליה של אשתו שצפתה בטלוויזיה בסלון, נעמי התלבשה בחדר השינה ושדיה נכחו גלויים לפניו, היא הביטה בו למשך לדקה ארוכה מופתעת ואז אמרה בקול שקט וחיוך דק על שפתותיה. "אורן, צא מכאן בבקשה."
"סליחה," אמר ויצא מהחדר.
באותו ערב במקלחת בביתו נשטף במים זורמים וכשהגיע כהרגלו לסיפוק לפני השינה, דמותה של נעמי התגלתה מול עיניו, מחייכת פרושת איברים, שוכבת על המיטה ושדיה הקטנים עזים וחשופים.
הוא ורות נשואים כשש שנים, וגרים ברחוב הנשיאים בכפר סבא, אלה נישואים מאוחרים. הוא בן ארבעים ושלוש והיא בת שלושים ושמונה ואין להם ילדים. מספר פעמים הם ניסו להביא ילדים לעולם בעזרת טיפולי הפריה אצל המומחה בתחום ד"ר שריג, עד שהרופא הודיע להם לפני כחצי שנה שזרעו של אורן לא תקין, הזרע אינו מצליח לייצר את ההרמון המתלכד עם הביצית המפרה את היווצרות העובר, במילים פחות מעודנות, אורן עקר.
לאורך כל הדרך לחנייה היא שתקה, וכשהניע את הרכב אמרה לו בפשטות שהיא לא רוצה יותר לנסות טיפולים, כיון שהוא עקר והיא אינה מאמינה שניתן להתגבר על מיכשול זה בשום טיפול.
מפל העצב החל לקלוח בזרמים איטיים אבל לא הבשיל לזרם שוצף המכריח אותו להבחין בהתרחשות חייו. דממה מעיקה השתררה בביתם ופיסות של אוויר עכור צף מעליהם בחיים חסרי חדווה.
רות נהגה לאכול את ארוחותיה בשעה קבועה, מקפידה על ארוחות מסודרות. אורן אכל ארוחת צהריים בבנק בו עבד. בערב היא ישבה בכורסה האדומה מול המסך המרצד וצופה בערוצי הסרטים כשמגש רחב מעץ המכיל את ארוחת הערב מונח על ירכיה. הוא היה מתיישב בכורסא לצידה, מנסה לספר לה על יום עבודתו בבנק, היא הייתה מהנהנת לפעמים בראשה ועיניה לא חדלו מלהיות נעוצות במרקע שממול. לאחר מספר רגעים, אורן היה פורש לחדר השינה נשכב על המיטה ופותר בעזרת עיפרון את תשבצי היגיון שהופיעו בעיתון היומי. המפל המשיך לזרום לאיטו כאילו יד נעלמת שולטת בזרם המים.
בבקרים היה מתעורר בשעות מוקדמות ומתיישב על הכיסא לצד השולחן הקטן במטבח, לוגם קפה שחור וחושב מחשבות שונות. הוא היה מפליג במחשבותיו לעולמות שונים ומגוונים. למחוזות של סערות והתרגשויות.
לאחר כשעה של מחשבות היה קם לחדר הרחצה, מתקלח ומתלבש, מכין לעצמו כריך לארוחת בוקר, אומר שלום בקול רפה לרות המתעוררת ונוסע למקום עבודתו בבנק מזרחי בסניף המרכזי.
בבנק הוא אחראי על מאגרי המידע הממוחשב, תפקיד שאותו ממלא כשמונה שנים. בצהרים הוא אוכל באופן קבוע את ארוחותיו יחד עם חברו דוד ששון היועץ למשכנתאות.
הם אוכלים בחדר האוכל הכללי ומשוחחים על כלכלה וחדשות ושמרו את סוף השיחה לנושא משחקי האסטרטגיה ותשבצי היגיון, נושא המשותף וקרוב מאד לליבם. בפגישה האחרונה דוד אמר שהשבוע הוא נתקע בתשבץ בהגדרה מספר עשרים ושש אופקי, 'מן האוילות המפליגות'. מה לדעתו יכולה להיות התשובה? לא הייתה לו תשובה. בערב כששב הביתה, רות ישבה על הכורסה וקיבלה אותו בהנהון לשלום, ההגדרה מן 'האוילות המפליגות' הדהדה בראשו וליוותה את מחשבתו כאילו התקבעה באחת הפינות בראשו.
בתחילת נישואיהם רות הייתה מבשלת עבורם ארוחת ערב והייתה ממתינה לשובו מהעבודה. הם היו מתיישבים לצידי שולחן האוכל קרובים אחד לשני ומשוחחים על היום שעבר. בשנים האחרונות בשובו מהעבודה המתינה לו על השולחן רק קערת סלט ירקות שאותו הייתה קוצצת עבורו.
לפעמים בלילות לפני שהיה הולך לישון הוא היה נכנס לחדר המקלחת ונועל את הדלת ונותן
הוא גם סיפר לו על סדנאות היין שאליהם החל ללכת, ורעיון טעימות היין סיקרן מאד את אורן. הוא החל ללמוד על יין בלימוד עצמי דרך האינטרנט ובסופי שבוע הוא החל לרכוש יינות מסוגים שונים ובמהלכם הוא היה לוגם את היינות באיטיות, מתענג על טעמם ועפיצותם. עולם היין היה כמו מסע ארוך ומלא תשוקות שאותן לא הכיר. הטעמים העזים השרו באורן תחושה חלומית. בעת לגימת היין היה מניח אוזניות על אוזניו ומקשיב ליצירות מוזיקה מעולמות אחרות וטעם היין והצליל הפיצו ברוחו טעם חופש וריח מרחבים.
נעמי ונחום התיישבו ליד השולחן כשמולם ישבו אורן ורות, אורן מזג מהיין לכוסות העמוקות, נעמי טעמה מהיין ואמרה " הו, יין מצוין, תודה."
"אני שמח שהיין טעים לך." ענה ועיניו אורו. "בשנה האחרונה אני מתעניין ביינות והיין הזה הוא יין עם עפיצות מצוינת המתאים לארוחת ערב נינוחה,"
"וואו אורן, מילים נהדרות אמרת, אפילו מעוררות לפעולה," אמרה נעמי והעבירה את אצבעה על שפת הכוס העמוקה, הוא ליווה במבטו את סיבוב אצבעה.
רות לא הצטרפה לשיחה והביטה בהם בעיניים חסרות הבעה.
נעמי שאלה, "אתה הולך גם לסדנאות ביקבים?"
"עדיין לא," ענה במתינות, "אבל בטח גם זה יקרה בהמשך," התעניינותה של נעמי נעמה לו, "אשמח להצטרף, הבנת היין נשמעת לי כנושא מרתק." וחדלה מלסובב את אצבעה על שפת הכוס.
"מי רוצה מהדג המיוחד שלי?" שאלה רות.
"אני כמובן אשמח לדג" אמר נחום ,"אני גם," נשמע קולה של נעמי. "רוצה עזרה?"
"לא, זה בסדר, אורן יעזור לי." אורן קם ממקומו לעבר המטבח והגיש את צלחות הדג לאורחים ולרות, התיישב ולגם מכוס היין.
"למה אתה לא אוכל מהדג?" שאל נחום. "מכיוון שהוא לא אוהב דגים שזזים בתוך רוטב לבן, הוא בכלל לא אוהב דברים זזים," ענתה רות וצחקה בצחוק מתוח.
"הדג טעים מאד, רותי היקרה" אמר נחום, "תודה," ענתה רות ועיניה נעוצות בציפייה באורן הדומם. הוא מזג לעצמו כוס נוספת מהיין והביט למעמקי האדום סגול הכהה, בועות קטנות הופיעו בשיפולי הכוס. ברקע נשמעו הדים מהשיחה המדוברת בשולחן, נחום הסביר לרות על ביטוח פנסיוני מומלץ ואיך מתנהלים הכספים בתוך המערכת.
הוא המשיך להניע בעיגולים את כוס הבלון המלאה ביין ותנועתה ציירה עבורו הבזקים חולפים של סערה בדומה לעמידה על גשר רעוע מעל מים סוערים.
המפל הגביר את עוצמתו ובראשו נשמע רעש הדומה לחליצת פקק שעם מבקבוק יין. "מן האווילות המפליגות," לחש בתנועת שפתיים ללא השמעת קול, "מן האווילות המפליגות," חזר על המשפט בלחישה חזקה יותר. "מה אמרת אורן?" שמע את קולה של נעמי עולה מהערפל שבו נלכד.
"נחום אתה מכיר משחקי תשבץ והיגיון?" שאל.
"לא." ענה אני מעדיף לצפות בסדרה בריטית טובה. "ואת אוהבת תשבצים?" שאל את נעמי. "לפעמים אני מנסה לפתור את תשבץ יום השישי ולא תמיד מצליחה." השיבה.
"מה לדעתך יכולה להיות תשובה 'מן האווילות המפליגות'? מילה בת שש אותיות. אני חושב שהתשובה היא שיגעון, או משהו דומה. אני כל הזמן חושב על ההגדרה כאילו זה נצרב לי בנפש."
היא חייכה אליו ואמרה, "שיגעון, כן, כולנו משוגעים."
"אנחנו עומדים על גשר מעל מים סוערים" אמר בקול רם.
היא חייכה אליו בחיוך חדש שמעולם לא ראה כמותו על פנייה.
"הביטוח הפנסיוני מתאים גם אם את עובדת בחצי משרה" נשמע קולו של נחום המדבר לרות, המילים הרעישו באוזניו כמו הדהוד רעש המפל הזורם בשצף. אורן צפה ביין ובנעמי חלופות, היא השיבה לו מבט מעבר לנרות שהפיצו אור צהבהב וחייכה אליו, "העולם כולו כמו גשר על מים סוערים, אורן." הוא הנהן ולגם לגימה מהיין, טעמו היה מעושן וכבד, עיניו נלכדו בעיניה של נעמי, שפתיה נעו והמפל קצף. הוא מזג לכוסו עוד מעט יין, קולו של נחום נשמע כהד מרוחק. "מה אמרת נחום?" הגביר את קולו כשרעש המפל רועם באוזניו. "תגביר את קולך נחום, אני בקושי שומע אותך."
"אתה שותה יותר מידי," אמר נחום, "אהה," ענה אורן, "היין מצוין," אמרה נעמי, "יש לך עוד בקבוק?"
אורן הנהן וקם ממקומו להביא בקבוק נוסף, הוא חלץ את פקק השעם בחולץ הפקקים האדום ומזג לכוסות.
הגיע זמן למנה עיקרית," אמרה רות, "הכנתי כרעי עוף ותפוחי אדמה ברוטב חמוציות?"
"נשמע מעולה," אמר נחום, נעמי מלמלה שגם היא תשמח לטעום, "ואתה אורן רוצה לטעום גם?" שאלה רות, "לא תודה," השיב בקול רם.
"האוכל שלי לא טעים לאורן." אמרה ומבטה מופנה לנחום שעיווה את פניו.
אורן לא השיב ועיניו שקעו בשמלתה השחורה של נעמי, קימורי שדיה הקטנים נצצו לפניו מול להבות הנרות הלבנים.
"למה אתה לא עונה לי אורן?" סיננה רות, נחום הפנה אליו את מבטו, לחייו סמוקות וסנטרו חולק לשלושה חלקים בחיתוכים גסים. אפו בולבוסי מעט מקולף בקצותיו, שערו אפור מדובלל והוא הזיע בצדעיו. אצבעותיו העבות נעו על השולחן בחוסר שקט.
אורן נעץ את עיניו בשדיה של נעמי כשידו ממשיכה לסובב את כוס הבלון בדיוק כמו שלמד בקורס היין האינטרנטי. רעש של פקיעה רעם באוזניו, זרם המפל שוחרר סופית מהסכר האוטם אותו. עכשיו הייאוש היה חי, נוכח ואמיתי.
"אורן, אולי תפסיק לשתות? נראה לי שאתה לא מרוכז." אמר נחום.
"נחום," אמר אורן.
"כן?" השיב נחום
"נחום, אתה שומע אותי?"
"כן אורן, מה אתה רוצה?" עיניו נעו בארובותיהן מחפשות נקודת אחיזה.
"מה בעצם אתה עושה אצלי בבית?" נחום הרים את גבותיו בתהייה, אינו מבין את השאלה.
"נחום, שאלתי אותך, מה אתה עושה אצלי בבית?"
"אני אורח שלך, לא?" נחום גיחך בעצבנות.
רות פערה את פיה בתדהמה," אורן, מה אתה עושה?"
"תסתמי את הפה רות, לא דיברתי אלייך," נחום זז על כסאו, מנסה לקום מהשולחן. "שב," אמר לו אורן והוא קפא על מקומו. "נחום," אמר אורן בקול מדוד וצלול, "מה בעצם אתה עושה אצלי בבית? ואני חוזר על השאלה פעם שלישית עד שתבין."
נחום השיב בקול צרוד. "אני אורח שלך אורן."
"אתה לא אורח שלי נחום, אתה אורח של רות והיא הזמינה אותך כי אתה הבעל של אחותה נעמי."
"אורן השתגעת?" נישא קולה של רותי. אורן סובב את מבטו, נעץ בה מבט בוחן ואמר בקול קשה, "תסתמי את הפה שלך, עכשיו אני מדבר ואת מקשיבה." יושבי השולחן דממו.
"נחום, יש לי בקשה אליך," אמר בחדות, נחום הנהן בזהירות, עיניו עדיין מתרוצצות בחוריהן, "אני מבקש ממך אישור מנומס שנעמי תראה לי את השדיים שלה," והשתתק בוחן את יושבי השולחן. "בעצם אני לא מבקש ממך אני אומר לך. כי נעמי תעשה זאת גם ללא אישורך."
שתיקה כבדה השתררה בשולחן, "נעמי תראי לי את השדיים הקטנים שלך" אמר אורן בקול רך.
הזרם השתחרר סופית, המים ניגרו בשצף משמח, שוטפים את כול מהמורות החיים יחד איתם.
רות הביטה באורן ועיניה קרועות מאימה, נחום נשם בכבדות. קול תזוזת כיסאה של נעמי נשמע והיא נעמדה מול אורן מסירה בתנועה מהירה את השרוך הכרוך סביב צווארה. שמלתה נשרה ומולו נצצו פטמותיה מול אור הנרות, היא חייכה אליו, חיוך רך ויפה כמו שמעולם אורן לא ראה.
מבטו הופנט לשדיה הקטנים והמרהיבים.
"מן האווילות המפליגות, אורן," שמע את קולה של נעמי כשסגר את הדלת אחריו.
המפל השוצף הציף אותו לחלוטין. הוא הכיר במצבו. לאחר דקות מספר הפכפוך נדם, רעש של מים זורמים חיים רחשו במוחו.
בבוקר, כשפקח את עיניו על חול הים, הביט על הגלים המלטפים באדוותם את שולי החוף. החוף דמם באלימות סמויה, ציפורים ניקרו מפיסת לחם הזרוקה על החול, בפיו היה טעם מריר ודביק, שיערו סתור.
הוא היה רעב מאד. חשק בדג ים צלוי על מחבת רותחת.
