מאמר:
המאסטרו איננו/ אלדד בוברוביץ' תומר פישר
צביקה פיק/ אלדד בוברוביץ'
3.10.1949 – 14.8.2022
כבר כשהייתי ילד צביקה פיק, שהלך השבוע לעולמו, היה נראה לי שונה מכל מה שהכרתי ושמעתי עד אז. הלבוש, הנצנצים, השיער הארוך, האיפור ושירה עם גלאם חו"לי, הקנו לפיק סוג של אאוטסיידריות ביחס לכל מה שהיה מקובל פה בזמנו.
למרות שנתפס כאאוטסיידר ונשאר עולה חדש במהותו, פיק תמיד חלם להתקבל לקאנון הישראלי, הן ע"י המבקרים והן ע"י הקולגות שרובם היו יוצאי להקות צבאיות. למרות שזכה להצלחה עצומה בשנות ה-70, אין ספק שהיעדר הפרגון מצד חלקים רחבים בתעשייה כאב לו. בראיון האחרון שהוא נתן ל"MAKO" הוא התרגש והתלהב מכך שגידי גוב שר במסגרת התוכנית "זהו זה" את שירו הידוע "אין מדינה לאהבה". עם זאת, באותו ראיון הוא הצר על כך שאריק איינשטיין מעולם לא שר שיר שהוא כתב והלחין.
כמאזין היו לי הרבה שעות פיק, ובשנתיים האחרונות היו לי לא מעט שעות צביקה, שבמהלכן הקמתי עבורו אתר אינטרנט רשמי. בסיום העבודה ערכתי עימו ראיון אישי לבלוג שלי "החיים על פי אלדד". במהלך העבודה מול פיק גיליתי שמה שחשבתי עליו התברר כנכון. מדובר בדמות אניגמטית ומלאת סתירות, אבל עם נפש של אמן אמיתי.
מה שבלט לאורך העבודה איתו על האתר היתה המחויבות שלו לעניין והפרפקציוניזם. במהלך ההתנהלות מולו גיליתי שכנראה פיק חי במעין יקום עם חוקים משלו. גם בראיון שהוא נתן לי לבלוג הוא חזר שוב ושוב על כך שהדבר היחיד שהוא יודע לעשות ומרגש אותו באמת זה המוזיקה.
בגיל עשר התוודעתי לראשונה לפיק, עם צאת האלבום "מוזיקה" שאספתי במבצע הפקקים של טמפו. הרעיון היה להגיע לנקודת איסוף, כיכר סטרומה בחולון במקרה שלי, עם 24 פקקים של טמפו ולבחור תקליט מתוך כמה עשרות אלבומים ישראלים (שלום חנוך, דני ליטני, יגאל בשן ויתר כוכבי התקופה). אני זוכר שהאלבומים היו מונחים ברישול על גבי דוכן מצ'וקמק בתוך ארגז פלסטיק של בקבוקי קולה של טמפו.
משהו בעטיפה של "מוזיקה", שעיצב לא פחות מהמאסטר דוד טרטקובר, צד את עיניי ולקחתי אותו מבלי להכיר. אני זוכר שרצתי והנחתי אותו נלהב על הפטיפון. אחרי זמן ממש קצר אי אפשר היה לעבור ברחוב מבלי לשמוע את להיטי האלבום מתנגנים בכל פינה.
יש אנשים שחושבים עד היום ש'"מוזיקה" הוא אוסף כי רבים משיריו ("מוסיקה", "שוב נתחיל מחדש", "מרי לו", "נאסף תשרי", "לא אני", "אהבה בסוף הקיץ"), הפכו ללהיטי ענק שחרכו את גלי האתר. אין ספק שזו פסגת היצירה של צביקה פיק ואחד מהאלבומים הטובים והמיוחדים שיצאו פה. יצירת מופת שעומדת בכבוד במבחן הזמן.
לאחר האלבום הזה, שסימן את שיא ההצלחה בקריירה של פיק בשנות ה-70, כולל זכיות בלא מעט תארים (זמר השנה, תקליט השנה וכו') והופעה מיתולוגית מול עשרות אלפי מעריצים צעירים ב'עיר הנוער', החלה ירידה מסחרית ואומנותית בקריירה של פיק שהגיעה לשפל בשנות ה-80.
השנים השחונות של פיק הסתיימו לגמרי במקרה בתחילת העשור הבא, כשלהקת האינדי נושאי המגבעת הזמינה אותו להופיע יחד ולבצע את שיריו בביצועים כסאחיסטיים להפליא. לא ברור אם החיבור הזה נולד מתוך הערצה כנה לפיק או כמעין דאחקה שיצאה משליטה. פיק, שהיה אז במצב שאין לו מה להפסיד, הימר על העניין ובאופן לא צפוי הסיבוב עם נושאי המגבעת היה הצלחה עצומה, הן אצל הקהל והן אצל המבקרים, שהחזירה אותו לתודעה.
אחר כך הגיעו שוב שנים טובות בקריירה של פיק וסוג של קאמבק נצחי שהחל עם "דיווה" והזכייה באירוויזיון, נמשך עם "מרי לו" - מחזמר משיריו ב'הבימה', השיפוט בתוכנית "כוכב נולד" וכינוי "המאסטרו" שדבק בו. פיק חזר בענק לזרועות הקונצנזוס, רק שהפעם הוא חובק גם על ידי המבקרים.
פיק רצה להמשיך את המומנטום אבל לחיים היו תוכניות אחרות עבורו. לפני ארבע שנים הוא עבר אירוע מוחי לא קל, שממנו לא הצליח להתאושש באופן מלא, עד למותו בתחילת השבוע.
האתר הרשמי של צביקה פיק (שזכיתי להקים):
https://svikapick.co.il
ראיון עם צביקה פיק בבלוג ה"חיים על פי אלדד":
https://bit.ly/33vOrYu
התגלמות הכשרון הגדול/ תומר פישר
אתמול ביום עבודה שגרתי ומלא משימות, נתקלתי בכתבה על צביקה פיק. פתאום זה כל כך מוזר שהוא כבר לא כאן.. לא הצלחתי לעכל את זה. יש משהו בצביקה פיק שתמיד היה מלא חיים, שמחה ושיגועים. היו לו גם לחנים ועיבודים פופיים מבריקים ואיזו תעוזה של ממש.
אין לי זיכרון משותף אתו, אולי משום שמשהו באישיות תמיד נראתה לי מהצד מרוחקת.. ואולי בגלל שהשירים שלו פשוט דיברו בעד עצמם. להקשיב לשיר שלו היה כמו להיכנס למכונת זמן עם כל העשן והדלתות המסתובבות, ולספוג את כל האווירה הזוהרת.
מהשיר הראשון, "אהבה בסוף הקיץ", היה לי ברור שמה שאני שומע זה בגדר פלא.. עם הצעקות הכל כך אופיינות "וואו".. סולו הגיטרה הפיגוזי, המקצב הסוחף, הלחן שמדביק אותך מהשנייה הראשונה שהשיר נפתח. והדבר הזה המשיך לאורך זמן, גם ב"מוסיקה": יכולת להרגיש את אווירת החלום הגדול רגע לפני שעולים לבמה : "מעלה מעלה מעלה/ עם כל השירים והמנגינות/ מעלה מעלה מעלה/ שירו עוד ועוד". וצריך גם להתייחס לאחד הקולות המרעננים שעלו במוסיקה הישראלית.
צביקה פיק יצר סביבו נבחרת מנצחת של שירים- שאף אחד לא באמת יכול להגיד על זה משהו ביקורתי. תמיד אהבת הקהל ניצחה והראתה לספקנים שזה לא באמת משנה- אם המוסיקה מזיזה לך משהו מבפנים, אז אתה נמצא במקום הנכון. ובכל זאת, האיכויות המלודיות של צביקה מדהימות, ואפשר לשמוע אותן גם בצבע של ההפקה- ברבים משנות השבעים, נוכחים בשיריו הסינטיסייזרים- צלילים חללים שלא בהכרח קשורים לזמן ולמקום, אבל הם מביאים ארומה קסומה של יופי.
אפילו בשיר כמו "מרי לו", אי אפשר להתעלם מהפתיחה הארוכה והססגונית בת השלוש חלקים: נפתחת בקול תרועה, אחר כך, במקצב מלכותי, חוזרת לנגינה קלאסית נוגה, ובסוף מגיעה לריף מלודי מנצח שהולך ומתגבר. אפשר לומר שגם האקורדים המינוריים נוכחים מאוד בשיריו של צביקה- הם הרבה פעמים מבטאים איזושהי כמיהה לשלמות. הרבה פעמים חשבתי שפסגת הקריירה של צביקה במובן מסוים, היא "דיווה". במובן הראשוני, לחן אירוויזיוני, במובן השני, זהו הניסיון שצלח להיות בלב מרכז המיינסטרים בסוף שנות התשעים, אחרי שורה ארוכה של ניסיונות שלא צלחו. ומהצד השלישי, הביצוע של דנה אינטרנשיונל, שלקח את אותה בלדת הפסנתר, למחוזות חדשים ובלתי צפויים. וזה אולי מה שהיה גאוני בגישה של צביקה פיק.
אחד מאלבומיו הגדולים, "מוסיקה", הוא למעשה התגלמות אוסף הלהיטים המשובח שיצר צביקה, והוא קובץ יחדיו לתקליט בשנת 1978. למיטב הבנתי, חלק מהשירים הוקלטו באלבומיו הקודמים, חלק חדשים וגם "אהבה בסוף הקיץ" שהוקלט קודם, קיבל עיבוד חדש ואופייני לתקופה. והוא כולל את שני הרצונות הבולטים של צביקה, שתמיד הלכו זה עם זה, ולפעמים גם אחד גבר על השני: מצד אחד, שזה יהיה הרמוני, מלודי, קליט זה שם המשחק. ומהצד השני, להפתיע, להיות מקורי, שכל שיר יהיה פנינה גרנדיוזית משל עצמה. הרבה פעמים, בהקשר הזה, עולה לי "נאסף תשרי" שכתב נתן יונתן. יש בו גם לחן מינורי, ביצוע יפהפה של צביקה, סולו גיטרה שלא משאיר מקום לספק, ואם זה לא מספיק, אז הוא חוצה לכיוון השש דקות עם מעבר סינטי משוגע
ואקסטרווגנטי. חלק מהשירים, מספרים במודע או לא במודע על התחלה וסיום, ובאופן אישי, כאב לי לראות את צביקה פתאום נמצא בעמדה אחרת- פתאום מוצא את עצמו מתמודד עם החיים, עם מציאות חדשה, שבה הוא לא מצליח למצוא את המילים הנכונות.
ודווקא במקום הזה, השירים המשיכו במקומו ללכת לפניו, וימשיכו להוות הקול הפנימי, שמעניק מתנת שמחה בליבם של אחרים.
גם עכשיו, אני לא בטוח שאלו המילים שהכי יכולות לסכם את החוויה שלי כמאזין, אבל בכל פעם ששיר שלו התנגן ברדיו, משהו תמיד עשה לי טוב בפנים, ואולי זאת בעצם החוויה הכי חזקה.
