שיר:

מִשִּׁירֵי הַנִּלאֶה גבריאלֶה ד'אנונציו/ מאיטלקית זאב ז'בוטינסקי

א   

 

אֶהיֶה כָּאִישׁ שֶׁנָּח בְּצֵל אִילָן,

 

שְׂבַע מִשׂחַק הַקֶּלַע וְהַקֶּשֶׁת;

 

קַן-תְּאֵנִים, צַמֶּרֶת-חֵן לוֹחֶשֶׁת

 

סוֹד עַל אָזנוֹ, וְהוּא תַחתֶּיהָ לָן.

 

 

לֹא יְנָעֵר עָנָף לְהַפִּילָן,

 

לֹא יְכוֹנֵן לַצַּיִד פַּח וָרֶשֶׁת:

 

רַק תְּאֵנָה בוֹגֶרֶת, הַפּוֹרֶשֶׁת

 

מִיִּחוּרָה, יִלְקֹט בְּיַד עַצלָן.

 

 

יִטעַם מִזֹּה –אִם דַּי לָהּ הֶאֱדִימָה;

 

אַך לֹא יִשֹּׁך עָמֹק, לִמצוֹא פְּנִימָה

 

עָסִיס טָמוּן, כִּי יִתיָרֵא מִמָּר.

 

 

יָרִיחַ –וְיִינַק מֵאֵד הַלֵּחַ,

 

בְּנַחַת, לֹא עָצוּב וְלֹא שָׂמֵחַ.

 

שִׁירוֹ הָיָה קָצָר –שִׁירוֹ נִגמָר.

 

 

 

 

טואול - בניית אתרים