מאמר:

על השיר "בין דעת לדת" לנורית צדרבוים/חיים סֶפְטִי

 

בין דעת לדת

הַדַעַת שֶׁלִּי לֹא נוֹתֶנֶת מָנוֹחַ לְכֹחַ דָּת        פּוֹגַעַת בְּחֹפֶשׁ אַ- דָּם

הַדָּת הַפְּרָטִית שֶׁלִּי קוֹבַעַת שֶׁאֵין בַּחֶלֶד אָדָם    שֶׁיָּכֹל לוֹמַר דָּבָר

בְּשֵׁם אֵל נֶעֱדָר שֶׁאֵין לוֹ קוֹל וּדְמוּת הַגּוּף           כְּלוֹמַר שָׁקוּף.

מָתַי יָבִינוּ קַנַּאִים שׁוֹטִים, אִישׁ לֹא אַחֲרַאי עַל דְּבַר אֱלֹהִים חַיִּים

לִהְיוֹת המְיַסְּרִים בְּעַקְרַבִּים אֲנָשִׁים טוֹבִים לְמֵתִים,

מוֹשְׁכִים בַּחוּטִים דָּתוֹת בַּכְּתוּבִים וְדֵעוֹת לְהַאֲמִין,

שֶׁקּוֹלוֹת הֶהָמוֹן הֵם תַּחֲלִיף נָאוֹת לְכֹחַ עֶלְיוֹן.

שֶׁהָאֵל הַשּׁוֹתֵק בְּשָׁמָיו אֵינוֹ חָסַר בִּינָה

לָטַעַת מִלִּים עַל שִׂפְתֵי דָּם וּבָשָׂר         קַרְדֹּם לַחֲפֹר בֶּאֱמוּנָה

לָקַחַת מִמֶּנִּי אֶת קוֹל הַחֵרוּת          לְעַצְמָם אֶת כָּל הָאַחֲרָיוּת

 

בשיר זה, "בין דעת לדת", מביעה נורית צדרבוים את דעתה כנגד "כוח הדת", דהיינו הדת הממוסדת, אך גם במובן של הדת בעלת הכוח, העושה בו שימוש כוחני (במובן השלילי של המילה), וכמשקל-נגד ל"כח הדת" היא מכנה את דעתה שלה בנושא זה בשם "הדת הפרטית שלי", דת שאינה ממוסדת ואינה כוחנית. בשמה של הדת הפרטית שלה, נורית יוצאת כנגד אנשי הדת הקנאים, שאותם היא מכנה "קנאים שוטים", המציגים עצמם כיודעים מהו דבר אלוהים וכנציגיו של אלוהים עלי אדמות ("מתי יבינו קנאים שוטים, איש לא אחראי על דבר אלוהים חיים"). הם אינם בוחלים בהפעלת לחץ נפשי ובנטיעת ייסורי מצפון אמוניים על בני אדם תמימים למען יאמינו באלוהים על פי מצוותם ודרכם (של הקנאים הללו) ומבטיחים להם הבטחות לחיים לאחר מותם (בגן העדן, כמובן)- כך אני מבין את השורה "להיות המייסרים בעקרבים אנשים טובים למתים", שורה הכתובה בתחביר החורג מהתחביר התקני. בחירתה של נורית בביטוי "המייסרים בעקרבים", המבוסס על דברי רחבעם מלך ישראל, אוצרים בתוכם, במשתמע, גם רעיון של התגברות והחמרת התופעה של מעשי הקנאים- כשם שרחבעם המלך, בנו של שלמה, השיב לבני ישראל: "אבי ייסר אתכם בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים" (מלכים א' י"ב 14). אותם אנשי דת קנאים אינם בוחלים גם בהפעלת מניפולציות כדי לטעת את האמונה (על פי מצוותם ודרכם) בלב בני האדם- כך אני מבין את השורה "מושכים בחוטים דתות בכתובים ודעות להאמין", שאף היא כתובה בתחביר החורג מהתחביר התקני.

 

נורית שואלת: "מתי יבינו קנאים שוטים... שקולות ההמון הם תחליף נאות לכוח עליון", כלומר, היא טוענת שניסיונם של אותם קנאים להפעיל לחץ נפשי, לטעת ייסורי מצפון אמוניים ולהפעיל מניפולציות על ההמון, מעידים על חוסר הבנתם שקולות ההמון, כלומר דעות ההמון, הם תחליף נאות לאמונה באלוהים (הכוח העליון), כלומר שההמון אינו זקוק לאמונה באלוהים, לפחות לא לאמונה באלוהים שאליה מטיפים הקנאים. נורית מתמודדת עם אותם קנאים ומבהירה להם שההמון אינו שוטה, אלא הוא בעל דעה, ואינו חייב לקבל את הטפותיהם הללו. יש לשים לב למורכבות המשפט הזה, "שקולות ההמון הם תחליף נאות לכוח עליון": בנוסף לרעיון הנ"ל המצוי בו, משפט זה מבוסס, כמובן, על האִמרה ממקורותינו "קול המון כקול שדי", אמרה שנועדה להעצים את "דעת ההמון", ובמילים אחרות, דעת הציבור הרחב, ולהקנות לה מעמד גבוה. אל תזלזלו בהמון, אומרת, בעצם, נורית לאותם קנאים, ההמון אינו חסר בינה, ולא תצליחו להפיק פירות מהפעלת הלחץ הנפשי, ייסורי המצפון האמוניים והמניפולציות כלפיו. היא מוסיפה ושואלת "מתי יבינו קנאים שוטים... שהאל השותק בשמיו אינו חסר דעת ובינה / לטעת מילים על שפתי דם ובשר", כלומר, היא טוענת, גם, שניסיונם של אותם קנאים להציג עצמם כמביעים את רצונו ודבריו של אלוהים בפני הציבור הרחב ("ההמון") אינו מתקבל על דעתה, שכן, לדעתה, אלוהים "אינו חסר דעת ובינה" עד כדי כך שישים את דבריו בפיו של אדם ("דם ובשר". יש לשים לב לכך שנורית הופכת את סדר המילים בצירוף השגור "בשר ודם" ויוצרת צירוף המבליט את המילה "דם"- "דם ובשר", ולעניין זה אשוב בהמשך דבריי), והיא תוהה מתי יבינו זאת אותם קנאים שוטים. יחד עם זאת, יש לשים לב שהנקודה (במקום פסיק, במקרה זה, בתחביר תקני) שלאחר המילים "לכוח עליון" מביאה לכך שניתן לקרוא את המשפט "שהאל השותק... דם ובשר" כעומד בפני עצמו, כלומר לא בהמשך למשפט הארוך המתחיל במילים "מתי יבינו קנאים שוטים", ובעצם, המשפט "שהאל השותק... דם ובשר" מביע אמירה של נורית העומדת בפני עצמה, והיא מנותקת מתהייתה "מתי יבינו קנאים שוטים". אלוהים, כך ממשיכה נורית ואומרת, הינו נבון דיו כדי לדעת שאותם קנאים יהפכו את האמונה "קרדום לחפור באמונה" (שלוש מילים המתבססות, כמובן, על האמרה ממקורותינו "קרדום לחפור בו", שנועדה להביע את הרעיון, שיש המשתמשים באמונה כאמצעי להשגת מטרות אינטרסנטיות שלהם, ומעניקות לאמרה זו משמעות חדשה- מעשיהם של הקנאים הינם כקרדום החופר באמונה עצמה, כלומר פוגע באמונה עצמה, ואלוהים "שאינו חסר דעת ובינה"  מבין זאת היטב, ולפיכך אין זה סביר שהוא ייטע את דבריו בפיהם של בני אדם כאלה, כלומר קנאי-דת. הנקודה הזו, במקום פסיק, אף היא, כאמור, מסימני התחביר החורג מהתחביר התקני שבו נכתבו כמה משורות השיר, והיא יוצרת מורכבות בהבנת השיר ובפרשנותו. השינוי שהכניסה נורית באמרה "קרדום לחפור בו" (והפכה אותה ל"קרדום לחפור באמונה") יצר למעשה דו משמעות, שכן, עדיין נותר (ברמז), בצירוף המילים החדש, המובן המקורי של האמרה, בנוסף למשמעות החדשה (כלומר, הקנאים גם הופכים את האמונה קרדום לחפור בו אינטרסים שלהם, בנוסף לכך שהם חופרים באמונה, כלומר פוגעים באמונה ומערערים את יסודותיה, כמי שחופר תחת יסודותיו של בניין).

השורה האחרונה של השיר עומדת בפני עצמה מבחינה תחבירית, כלומר, אין קישור תחבירי ישיר בינה לבין השורה הקודמת לה (אין פסיק או "ו" החיבור וכד' שיחברו בין השורות), ולפיכך יש לקוראה ללא קשר למילים "מתי יבינו הקנאים השוטים" כפי שעשינו בחלק מהשורות הקודמות. בשורה האחרונה אומרת לנו נורית שהקנאים רוצים, בעצם, לקחת ממנה את חירותה ואת האחריות שלה. גם במילים "לעצמם את כל האחריות" יש לפנינו דו-משמעות: הקנאים רוצים לקחת לעצמם את כל האחריות על נושא האמונה באלוהים וגם את האחריות על חירותה של נורית, כלומר, למעשה, לשלול ממנה את חירותה. בשורה זו יש לפנינו, בעצם, אמירה תקיפה ובלתי מתפשרת של נורית הן לגבי זכותה לחירות והן לגבי זכותה לאחריות על מושג האמונה בעיניה. לפנינו התקפת מצח של נורית כנגד הקנאות הדתית והבהרה ואזהרה לנו, הקוראים, מה פירושה ומה השלכותיה של כניעה לשיגיונותיהם ותכתיביהם של קנאי-הדת: פירושה שחירותנו תישלל מאתנו, וכן תישלל מאתנו אחריותנו, על שתי משמעויותיה הנ"ל (אחריותנו לחירותנו ואחריותנו על נושא האמונה באלוהים, דהיינו על זכותנו לדעה משלנו מה רצונו של אלוהים מבני האדם, מהי הנהגתו בעולם וכיוצ"ב, וכן זכותנו להאמין בו – אם רצוננו בכך – בדרכנו שלנו, שאינה דרכה של הקנאות הדתית).

לאחר שניתחתי וסקרתי את השיר כולו, נתבונן בכותרת: "בין דעת לדת": מלבד משחק המילים שבכותרת זו בין המילים "דעת" ל"דת", הכותרת ממצה, למעשה, באופן עקרוני, את הרעיון המרכזי שבבסיס השיר: "בין דעת לדת"- הן במובן של עמידה בין דעת לדת במשמעות של בחירה ביניהן, הן במובן של התייחסות להבדלים שביניהן, במשמעות של הצורך של נורית (ולמעשה של כל קורא) לעמוד על הבדלים אלה כדי שנוכל לבחור בין הדעת (במובנה הרחב והכולל ביותר, הן היהודי שלא במובן הדתי הצר והן האוניברסלי) לבין הדת (נורית, למעשה, כבר בחרה בדעת, לפי השיר בכללותו), ונורית מציבה את הקורא בפני כל השאלות הללו ובפני הבחירה בין הדעת לבין הדת, אך עלינו לשים לב, שלהבדיל מהגותם של הוגי דעות רבים במהלך ההיסטוריה (בפרט מאז עידן הדעת המודרני שהתחיל, כך מקובל לטעון ובצדק, בתקופת הרנסנס), שלמעשה העמידו בפני קוראי כתביהם את הבחירה בין הדעת (במובנה הרחב הנ"ל) לבין הדת, תוך שלילת עצם רעיון קיומו של אלוהים ונכונות רעיונות הדת המתבססות על האמונה בקיומו, נורית אינה יוצאת מתוך רעיון שלילת קיומו של אלוהים, אלא אף מניחה, במשתמע, את קיומו ("שהאל השותק בשמיו אינו חסר דעת ובינה"; "אל שותק וגו'" הוא, במשתמע, אל קיים. על ישות שאינה קיימת לא ניתן לומר שהיא שותקת. היא, בפשטות, לא קיימת, והמילה "שתיקה" אינה לעניין מבחינת השיח לגביה), אך מבקשת להתמודד מול אותם "קנאים שוטים" שמנסים להשתלט באופן בלעדי על הפרשנות של מושג האלוהות ולשלוט באמצעות זאת בבני האדם. 

לקראת סיום דבריי, אציין כמה הערות:

ראשית, לגבי השורה השלישית, אציין שהמילים "אין לו קול ודמות הגוף" מתבססות, כמובן, על אמרתו של הרמב"ם על אלוהים כי "אין לו גוף ואין לו דמות הגוף". זהו המקום לציין שבעצם הישענותה של נורית על אמרות ממקורות היהדות, כפי שראינו בדבריי עד כה, היא אומרת, למעשה, לאותם קנאים (אף אם לא התכוונה לכך במודע) שֶׁאַל ייגבה לבם עליה- היא מתמצאת ושולטת במקורות אלה, והיהדות אינה נחלתם הבלעדית.

שנית, יש לשים לב למילים חוזרות בשיר, לעיתים בצירופים המעניקים להם משמעויות נוספות: "דעת" ו"דעות", "דת" ו"דתות", "קול" ו"קולות", "דם" ("דם ובשר", "א-דם") ו"אדם" (ו"א-דם", כאמור- משחק מילים הכולל את שתי המילים, "דם" ו"אדם"), "אחראי" ו"אחריות", "דבר" ו"דבר אלוהים" ו"כח" ("כוח דת" ו"כח עליון"). החזרה על המילים הללו, לעיתים בצירופים שונים (אך בתוך המסגרת הרעיונית הכוללת) מעשירה את המשמעויות שניתן למצוא בשיר.

שלישית, לגבי השורה הראשונה, ניתן למצוא היפוך-משמעות אירוני: למעשה, מי שפוגע בחופש האדם הם אותם "קנאים שוטים" (שיצוינו ב"תוארם" זה בשורה הרביעית), אך בשורה הראשונה מציינת נורית כאילו הדעת שלה לא נותנת מנוח ל"כוח הדת" ופוגעת בחופש האדם שלהם, של אותם קנאים, אך נורית מבהירה שלא מדובר בפגיעה בחופש האדם, והיא משיגה זאת על ידי פירוק המילה "אדם" לשניים: "א" ו"דם"- האות "א" הופכת את משמעות המילה "אדם" (כמו למשל במילה "א-היסטורי", שפירושה: לא היסטורי כלל). בפירוק המילה "אדם" משיגה נורית גם את הצגת המילה "דם" בכפיפה אחת עם המילים "הקנאים השוטים"(ש"תוארם" יופיע בשורה הרביעית, כאמור לעיל), ובכך רומזת, ללא ספק, גם לכך שדם רבם נשפך במהלך ההיסטוריה בשל קנאי דת במלחמות דת רבות מספור ברחבי העולם בתקופות רבות, ודי אם נזכיר, כדוגמאות בולטות, את מסעי הצלב, את מלחמות הדת הממושכות באירופה בין הקתולים לפרוטסטנטים לפני כמה מאות שנים ואת מלחמת הדת שהחלה להתחולל לפני כמה שנים בעוצמה רבה באזורנו על-ידי ארגון "המדינה האסלאמית" ("דאע"ש") ועודנה מתחוללת, אמנם בעצימות נמוכה בהרבה מאשר לפני כמה שנים, גם בעצם הימים האלה.

רביעית, אציין שהתחביר החורג מהתחביר התקני, שנוקטת נורית בכמה משורות השיר, כולל הנקודה שמחליפה פסיק לאחר המילים "לכוח עליון", יוצר מורכבות במשמעויות האצורות בשיר, ואני רואה בחיוב את החריגות הללו מכללי התחביר התקני. למשורר (כך מקובל הדבר מאז שבתרבות הצרפתית של העת החדשה הוטבע המושג "חירות המשורר") נתונה החירות לחולל שינויים בשפה, בתחביר ובדקדוק בכלל, ובלבד שהדבר משרת את האמנות, ונורית עושה שימוש יפה, לדעתי,  בחירות זו בשיר זה.

חמישית, אציין שבשלוש שורות מצאתי חריזה פנימית (הגוף... שקוף, החרות... אחריות, ואפשר להוסיף לאלה גם את החריזה הלא מושלמת "דת... א-דם")

לסיום: לפנינו שיר שאינו יוצא נגד האמונה הדתית, אלא רק נגד השימוש הנלוז, הנואל והנפסד שעושים קנאי-הדת (בכל דת) באמונה הדתית, ומזהיר את הקוראים מפניהם ומהסכנות האורבות לחירות האדם מקנאות דתית. זהו, בעיניי, שיר הגותי חשוב מבחינה רעיונית, המעלה כמה אמירות הגותיות מעניינות, תוך שימוש יפה בתחביר החורג מהתחביר התקני ובמשחקי מילים וצירופי לשון מקוריים, המעניקים רבדי משמעות נוספים לשיר.