nurit@nuritart.co.il  /    www.nuritartroom.com /     052-8333992

 

מסה:

מי השפיע עלייך? – סוג של וידוי/ נורית צדרבוים

באחת משיחות החולין שיש בה הרבה מן הקודש שהתקיימה בין ראובן שבת וביני, שאל אותי ראובן "מי הוא האמן שהשפיע עלייך, על עבודתך, יש כזה"?

ואני שלא יודעת לענות בקיצור, לזרוק שם וזהו, ובזה לסיים את השיח, יודעת שהתשובה עומדת להיות ארוכה ומפותלת, ואולי עוד לפני שהיא תוגש כתשובה מובנית לשואל, היא תהיה תשובת הבהרה לי עצמי.

כך בעצם נולד הרעיון להגיש את תשובתי כמאמר.

אתחיל בסיפור קצר ומשמעותי, אשר ארע לפני שנים רבות (בתחילת שנות ה- 80 ) בעודי סטודנטית לאמנות, ואשר מלווה אותי כסוג של אירוע מכונן עד עצם היום הזה.

אנחנו עומדים בשיעור אמנות, תחת שרביטו של המורה המיתולוגי דורון בר אדון, בסצנה המוכרת והידועה שנקראת 'ביקורת עבודות'. העבודות של כולם מוצגות על כני ציור במעגל גדול, כל סטודנט.ית עומד.ת ליד עבודתו. המרצה מתחיל להעביר את שבט ביקורתו, אשר לרוב נוקבת מאד, אין בה רחמים ואין לפנים משורת הדין. באנו ללמוד. כבר איני זוכרת מה היה נושא התרגיל, למרות שהיצירה עצמה חקוקה בזיכרוני על כל פרטיה. מגיע הרגע שבו המרצה מתבונן בעבודתי, מסתכל עלי ושואל אותי  'את מכירה עבודות של פיקאסו'?

אציין שזו עבודת קולאז' המשלבת חומרים, וחוטים, מסיכת פנים, עם שילובי צבע, וחיתוך שיש בו מעט מהקוביזם ( שעליו לא ידעתי מספיק באותה העת). היה זה בשנים בהם רק נחשפתי לאמנות, לא הכרתי חומרים מתוך מה שנקרא תולדות האמנות, הייתי חסרת ידע עמוק בפרטי האמנות כמו גם חסרת מיומנויות. סטודנטית בוסר, בתחילת דרכה, שבאה עם תשוקה גדולה לעולם הזה, ועם תחושה שזה הייעוד שלי. תשוקה, תום לב וסוג של בורות.

ואני משיבה לו בדחילו ורחימו מה שכל אחד יודע, שהרי מדובר בפיקאסו, "כן, קצת. התקופה הכחולה, התקופה הוורודה". כמו כל אחד ידעתי שיש אחד כזה פיקאסו, ידעתי שהוא שונה ומיוחד, כמעט לא הכרתי יצירות שלו. המורה משיב ועונה לי "אם כן, רוצי לראות עבודות שלו, עבודתך מזכירה מאוד את עבודותיו". מי שמכיר את בר אדון יודע שקשה לצאת "בחיים" אחרי הביקורת שלו. ואני שומעת את דבריו, מגייסת את זה לעצמי כמחמאה גדולה, נושמת לרווחה ורצה לספריות לראות עבודות של פיקאסו. ומגלה אכן את הדמיון.

·        העבודות שאני מציגה כאן, הן עבודות שיצרתי בשנות ה- 80 בטרם הכרתי את עבודותיו ויצירתו של פיקאסו (היום בדיעבד אני מרשה לעצמי לערער על כך ולומר, שאולי הם היו חבויים בתודעתי, באופן בלתי מודע, שהרי אנו סופגים מראות ותרבות כל הזמן, ולא תמיד מודעים לכך).

   

    בהמשך אותו דבר בדיוק קרה כאשר למדתי אצל בר אדון פיסול, וגם שם נמצא דמיון רב בין סגנון העבודה שלי, ובין המאסטרו הגדול. הבנתי שחוט דק וארוך נמשך בינינו מבלי שידעתי זאת, מבלי שהחלטתי על כך.

הדהודים למקורות השפעה 1 – פיקאסו ואני  - נורית צדרבוים שנות ה- 80        

כך פיתחתי לאמן הגדול והחשוב הזה יחס אמביוולנטי, מצד אחד אוהבת אותו מאוד, מעריצה אפילו, ומצד אחר קצת שונאת אותו כי הוא זה שהמציא. לימים ניחמתי את עצמי בכך שאולי הוא שזה שהמציא לעולם, אבל אני ממציאה לעצמי, שהרי בפעם הראשונה שבחרתי לעבוד בחומרים האלה, בצורות האלה, באופן הביצוע, לא הכרתי אותו, וחשבתי שיש הרבה העזה במה שבחרתי לעשות ועוד כסטודנטית מתחילה. נחמה פורתא, ועדיין.

מאז כמובן, לא הפסקתי לעקוב אחר יצירותיו, תולדותיו, ספרים שנכתבו ממנו ועליו וביקורים במוזיאונים בעולם. אבי האמנות המודרנית.

מסתבר, אם ברצוני להתייחס לשאלת המפתח שהופנתה אלי על ידי ראובן, שפיקאסו השפיע עלי מאוד הרבה לפני שידעתי שהוא משפיע. השפעה תת הכרתית, השפעה שקשורה לזיכרון הקולקטיבי שיש לו תת מודע בפני עצמו ( כפי שאני כותבת שנים רבות אחר כך באחד ממאמריי המחקריים).

ועוד אנקדוטה אחת קטנה. לימים נודע לי שגם תאריך הלידה שלנו זהה. ובכן, זה פיקאסו, אני בסך הכל עוד יוצרת אחת קטנה בעולם, ופיקאסו עם כל מה שהוא הביא לאמנות המודרנית הוא אחד מאבני היסוד בעבודתי בין שידעתי ובין שלא.

וכשאני חוקרת וחופרת כך, כדי ללמוד את מקורות ההשפעה שלי, הנה אני מוצאת דבר אחד נוסף, שגם בו חוט השני קושר ומתלפף. ואני עדיין מדברת על התקופה של בראשית הימים כשעוד התחלתי את צעדיי בעולם האמנות, כסטודנטית.

עוד בטרם התקיים השיעור הזה עליו דיברתי עתה, נתבקשנו לעשות עבודה שהיא בבחינת מחווה לאמן גדול בהיסטוריה של האמנות. בחרתי באמן שמאד השפיע עלי, באותה תקופה, ואשר גם בהמשך אני מתכתבת אתו רבות - פול סזאן.

יצרתי יצירה ברוח עבודתו ניתחתי אותו, הראיתי את המקבילות, אהבתי מאד את ציורי הטבע דומם שלו, ובעיקר את ציורי הדיוקן העצמי. באחד מציוריי אף ציירתי את דיוקנו שלו. אם אהבתי את פיקאסו מבלי שידעתי זאת, בתחילת הדרך, באשר לסזאן, ידעתי באופן מפורש שזה אמן שאני אוהבת, מקשיבה לו, מתעניינת בו ומושפעת.

·        העבודות המוצגות כאן ( שנות ה- 80) , נעשו גם הם בתקופת לימודיי, בשנות ה- 80 שם ניתן לראות את דמותו של סזאן, ואת סגנון הציור שגם הוא מושפע ממשיכות המכחול והמבניות הסזאנית.

   

לימים, כשלמדתי עוד ויותר, והרבה יותר את ההיסטוריה של האמנות, הבנתי שפיקאסו עצמו ציין, שהאמן שהשפיע עליו יותר מכל היה פול סזאן. הסברה היא שפול סזאן הוא זה שהניח את היסודות לאמנות המודרנית, ופיקאסו טען שעל סמך הגישה הסזאנית הוא המשיך בדרכו את דרכו וסלל אותו הלאה. פיקאסו טוען שהוא לא היה פיקאסו אם לא היה קודם לכן סזאן.

אז הנה הוכחה שיש בחירות פנימיות אינטואיטיביות שהן חזקות ומעוגנות בצדק של עצמן. שני אמנים שהשפיעו עלי, בתחילת דרכי, מבלי שהבנתי זאת אל נכון ביודעין, מבלי שידעתי שאחד מהם השפיע על השני. אבל יצרו דרך וסגנון, וכנראה שהשפה שהם דברו, שהשפה שדברה אליהם, שהשפה שהם פיתחו, התאימה להיות גם שפתי שלי.

משהו ברוח החשיבה, היצירתיות, החופש, ההעזה, הידיעה מצד אחד ושבירת הכלים והכללים מצד שני התאימו כנראה גם לי.

אז הנה דוגמא של אמנים שהשפיעו עלי מבלי שהם התכוונו, ומבלי שאני ידעתי זאת מלכתחילה. ומכאן אנו למדים על אופני ההשפעה יותר מאשר על המשפיעים עצמם. ישנם תהליכים עמוקים של ידע שנצבר שלא תמיד אנחנו מודעים לו. לימים ידעתי שסזאן הוא אחד מאבות הזרם החשוב שנקרא 'אקספרסיוניזם', סגנון יצירה וכתב אישי שמאד מאפיין את עבודתי, על כך ארחיב בהמשך.

אמן אחר שהשפיע עלי, וגם את זאת למדתי וידעתי בדיעבד הוא רמברנדט. לאו דווקא בסגנון הציור שלו, למרות שגם כאן יש משהו, אלא בבחירות שלו. רמברנדט עסק רוב ימיו ושנותיו בציור דיוקן עצמי. רבות נאמר על כך, רבות אני כותבת על כך גם בעבודת הדוקטור שלי, לא ארחיב על כך כאן. רק אציין בקצרה, שכיום יודעים לומר שבעבור רמברנדט, העיסוק בדיוקן עצמי היה תהליך פסיכולוגי עמוק. צריך לציין שבשנים בהם רמברנדט עסק בכך עדיין לא עסקו בפסיכולוגיה ובנפש. התחום לא היה מוכר גם לא מקובל. לא עסקו בנפש האדם, ולא באקזיסטנציאליזם, עסקו בהישרדות ובחיים.

רמברנדט התחיל לעסוק בציורי דיוקן לשם פרנסה, והתנסה בציור דימוי של עצמו על מנת לשכלל את מיומנותו בהתבוננות, בריאליזם, וזאת על מנת לקבל הזמנות לציורי דיוקן. מרגע שפגש את עצמו מול המראה לא הירפה וכך עד סוף ימיו עקב אחרי עצמו באמצעות צבע ומכחול. הוא הותיר לעולם כ שבעים ציורים והדפסים -  דיוקן עצמי -  בהם הוא "כותב" אוטוביוגרפיה ויזואלית, מזמן היותו צעיר, גנדרן, יהיר, דרך כל מסעות חייו, עד זקנה. הוא מצייר את עצמו כפי שהוא נראה לעצמו, בין אם הוא צעיר ויפה ובין הוא זקן חולה עצוב ומתכער. עדות של חיים שלמים. רמברנדט עסק בחקר 'העצמי' מבלי שידע ש'העצמי' זה נפש. תהליך ציורי הדיוקן שלו הם מסע נפשי עמוק מתבונן, חוקר, חווה.

ואני, מרגע שנתקבלה המשימה לצייר דיוקן עצמי, כתרגיל בשנה ג' (גם הפעם המרצה הוא בר – אדון), איני מרפה. המרצה שלי אומר לי, כשהוא נותן את המשימה "את מאד תאהבי לעשות את זה". באותן רגעים (עדיין בורה ותמימה) איני מבינה מדוע הוא אומר זאת, איני מבינה מאיפה הוא בכלל יודע, ואם זה נכון, ונפנית לבצע את המשימה.

"איך הוא ידע", שאלתי את עצמי אז, ועודני שואלת זאת עד עצם היום הזה. והוא אכן צדק.

מאותו רגע שפגשה דמותי את עצמי במראה לא הפסקתי לצייר דיוקן עצמי. ולא מתוך אהבת עצמי יהירה (שכן ציוריי אינם מחמיאים במיוחד למראי), אלא מתוך סקרנות שאיני יודעת להסביר אותה. לפחות אז בימים ההם, לא ידעתי להסביר זאת.

שאלה ירדה לעולם, מדוע אם כן אני עושה זאת? מדוע אני חוזרת ועושה זאת שוב ושוב? מדוע איני שבעה מהתהליך שבו אני מייצרת לעצמי פגישה עם עצמי – בבחינת סובייקט, מול עצמי כאובייקט ? - מדוע אני שבה וחוזרת אל אותו נושא, כאשר מבחינתי זה אף פעם לא אותו נושא, שהרי הנראה הוא רק כיסוי לעולם שלם שנמצא בפנים. כן פָּנִים וּפְנִים.

לימים, ככל שאני מבשילה כאמן פעיל, אני מחליטה לחקור את התופעה. גם כאן, לא אפרט את פרטי המחקר שהוא למעשה עבודת הדוקטור שלי, רק אציין, וגם זאת למדתי בדיעבד, שעבודת החקר שעשה רמברנדט באמצעות פניו, על עצמו, עם עצמו, על חייו בחייו, גם היא סוג של השפעה. וגם כאן, בין אם התכוונתי לכך מלכתחילה ובין אם לא, אלה הם פני הדברים.

ובתוך כל הדומות הזאת יש גם שונות. רמברנדט צייר ענק, מחונן, מיומן, מצייר ציור ריאליסטי, אם כי ניתן לזהות את משיכות המכחול האקספרסיביות שלו (ובכך הוא מקדים את הדור), ציוריו מספקים סוג של אמת צילומית, קשר חזק למקור, ריאליזם וייצוג המציאות.  במובן הזה, לא אומר, וגם אתיימר לומר שאני מושפעת מסגנון ציוריו, שהרי אין זה נכון. סגנון הציור שלי הוא אקספרסיבי.

·        להלן קישור לעבודות דיוקן שלי לאורך הרבה שנות עבודה –

·        כולם היו פניי - https://www.youtube.com/watch?v=saINQ4SfoWE

·        מסע בתוך מסע  - https://www.youtube.com/watch?v=saINQ4SfoWE

 

זה המקום לומר, שהזרם שהשפיע עלי יותר מכל הוא הזרם האקספרסיוניסטי.  גם כאן אומר בזהירות, שהתופעה נלמדת בדיעבד. אמן יוצר בכתב היד האישי שלו, מה שנובע ממנו, ורק אחר כך הוא יכול למצוא ולזהות עם מה ועם מי זה מתכתב. לפיכך אמרתי קודם לכן שראוי לבחון ולבדוק את 'תופעת ההשפעה' – כיצד היא פועלת.

'הגשר' ו'הפרש הכחול' – הן קבוצות אמנים גרמניים שפעלו בתחילת המאה העשרים. זרם אמנותי זה העמיד במרכז היצירה את היוצר ואת הראייה הפנימית שלו. זוהי צורת ציור הנותנת לגיטימציה לרגשות עזים, ומבטאת התפרצות כוללת של רגשות. זוהי יצירה 'הבעתית' – expression  - האמן מתבונן אמנם על העולם החיצוני, אבל נותן לו פרשנות אישית הנובעת מתוך ההסתכלות שלו פנימה, המודעת והלא מודעת. בסגנון ציור זה עולמו הפנימי של האמן מושלך על האובייקט המצויר. אם אתייחס למשל לציורי הדיוקן שלי, הרי שהמראה משקפת לי את עצמי כאובייקט כאשר אני האמן מתבוננת עליו (על דמותי) כסובייקט. זה הופך להיות שיח פנימי וחיצוני, שבו הדימוי הפיזי, האובייקט מהווה סוג של פתח, שער, מקור השראה המאפשר לפתוח זרמי הבעה פנימיים, כאשר העיסוק והשימוש בחומר, ובשפת היצירה הם אלה שמצד אחד פורצים מחסומי חשיבה רציונליים, פונים אל מאגרי הרגש ומאפשרים גם להנכיח אותם באמצעות התוצר המוגמר.

סגנון אמנותי זה התאים לי עוד הרבה לפני שהבנתי שהוא מתאים לי, משום שהוא אפשר לי לגעת בעולמות הפנימיים, כמו גם לבנות לעצמי מסלול יצירה משלי. הסגנון האקספרסיוניסטי התפתח והפך להיות סוג של השתחררות מחוויות כאובות. זו אמנות אישית, אינדיווידואלית, שבה האמן יוצר לעצמו חוקים משלו ומפתח סגנון ייחודי עמו הוא מזוהה. סגנון זה התגלה כמתאים לי, דרכו יכולתי לבטא במודע ושלא במודע חוויות אישיות ולאפשר לעצמי חופש יצירה, מבלי להיות כבולה לחוקים מגבילים. לעתים היה נראה שאת החופש שאיני נותנת לעצמי במציאות ובחיי היום יום, אני לוקחת במלוא החופן ביצירה.

בסגנון אמנותי זה הפן הרגשי בא לידי ביטוי דרך האמצעים הצורניים. כמו למשל התנגשות בין צבעים מנוגדים, צבעים עכורים ולא נקיים, צרימות בין כהה לבהיר, משיכות מכחול מהירות ודרמטיות, עימות בין משטחי צבע ועוד. כל אלה אפיינו את עבודתי בתחילת דרכי האמנותית המגששת, וכך גם היום. הזרם האקספרסיוניסטי השפיע ומשפיע עלי, ושוב לא מתוך שתכננתי זאת מלכתחילה. את זאת הבנתי בדיעבד. משפגשתי את הזרם הזה, הרגשתי בבית.

·        ציור משנות ה – 80

 

·        - הסרטון 'דיוקן ומראה שבורה' –

https://www.youtube.com/watch?v=Syfz4RI8zro

בתהליך יצירה ארוך ורב שנים, קשה להצביע על אמן משמעותי אחד בלבד שאותו אפשר לסמן כמשפיע. לפחות כך אני רואה זאת בעבודתי במבט לאחור. ישנן נקודות ציון, ישנן רגעי הארה שבהם אני יכולה להצביע מי נושף לי בעורפי. לפעמים מי שזהה זאת היה למשל המרצה שלי, שהשווה עבודות שלי לדה קוניג, או פסלים שלי לפיסול פרה קולומביאני. לפעמים זו אני שיכולה לזהות מאפיינים ודרך, דווקא בסקירה ומבט לאחור.

בתוך כל התהליך הזה של יצירה, אני רואה את עצמי כיוצרת – חוקרת.

תהליך היצירה שלי לא נועד על מנת להשיג תוצר, איני מסמנת מטרה ליצור עוד ציור או עוד יצירת אמנות. כיוצרת אני פועלת כמי שהתהליך הוא זה החשוב. שכן בעבורי תהליכי היצירה הם תהליכי חקירה וחיפוש . אני חוקרת את החומר, את הצורה, את הפעולה ואת עצמי. ועל כן מבחינתי כל יצירה משהושלמה היא עוד גילוי.  אני מביאה את עצמי לסצנת היצירה עם כל עולמי הפנימי הכולל ידע, ניסיון, חוויות, רגשות, מחשבות – אלה הם חלק מחומרי היצירה שלי. במחקריי אני מגדירה זאת  'החומרים הפוטנציאליים של המציאות'. אליהם אני מביאה את חומרי היצירה הפיזיים באשר הם (צבע, חומר, בד וכו') - גם אלה חומרים פוטנציאליים של המציאות, ואליהם אני מצרפת את הנושא בו אני עוסקת - גם הוא חומר פוטנציאלי. שלושת אלה יחד הם השדה שבו אני פועלת -  יוצרת וחוקרת ( וסדר הבאתם אינו משנה). יוצרת בחקירה, חוקרת את היצירה ( את הפעולה ואת התוצר).

כאשר אני יוצאת למסע היצירה אין בכוונתי לעשות שוב את מה שאני יודעת, שהרי זה מבחינתי כבר ידוע ולפיכך גם אינו מעניין. בכל פעם אני מנסה לעשות משהו אחר וחדש, כזה שרק אחרי שיהיה מוגמר אדע אותו. לא פעם אמרתי 'אני יוצאת לגלות את הציור. עבודת הציור שלי היא גילוי וחשיפה, של משהו שקיים איפה שהוא, כאשר תפקידי הוא לגלם אותו להיות ממשי. גם כאן התברר לי בדיעבד ציטוט של סזאן האומר "אני חושב בציור", וציטוט של פיקאסו שטען "לעולם איני עושה משהו שאני יודע, אני תמיד אעשה משהו חדש שאני עדיין לא יודע".

עם זאת צריך לציין, שישנם דפוסים החוזרים על עצמם, כמו כתב יד אישי, דימוי כמוטיב ועוד. זה מה שהופך אמן ויצירתו לבעלי חותם אישי, ובמקרה הזה ניתן לראות שיחד עם חדוות הגילוי , השינוי והחידוש יש גם סוג של "אובססיה", חזרתיות – במובן החיובי של המילה, כאשר מדובר באומן ובאומנותו.

בתוך כל התהליך המתמשך והאינסופי, אני מגלה מדי פעם ומזהה אמנים נוספים שאני כנראה מושפעת מהם, או אולי אפשר לומר עובדת כמותם, או ברוחם. סוג של התכתבות.  אהבתי ועודני, את הזרם הדאדאיסטי כאשר התווספה לעולם היצירה החזותי שלי גם היותי אשת מילה וכתיבה – משוררת. אחד המאפיינים של קבוצה זו היה העירוב של אמנים שעסקו בז'אנרים שונים – אמנות פלסטית, ספרות, שירה, צילום. דבר שמאפיין אותי בעבודתי, אותה אני מגדירה כרב- תחומית. בזרם הדאדאיסטי בולט הכתב שחדר אל עולם הציור גם בגוף היצירה, וגם כחלק רעיוני ממנה. מוטיב 'הכתב ודימוי' המופיעים בציורי, כמו גם מוטיב השירה כגוף יצירה בפני עצמו.

הקשר שלי לשילוב בין כתב ודימוי, הוספת הכתב כגורם צורני ותוכני בתוך היצירה, והשימו שלי בספרים כ – readymade  הפך להיות חלק משמעותי ביותר ביצירתי בעשרים שנה האחרונות, ואלה הדברים שמחברים אותי לזרם הדאדאיסטי, כמו עוד כמה דברים נוספים.

·        פרטים מתוך 'ספר אמן - 2006

 

לימים הבנתי ולמדתי שאמנים דאדאיסטים עשו פעולות שונות במטרה להטריד ולזעזע. זו הייתה דרכם לבטא את האכזבה מהעולם התרבותי אחרי המלחמה. כוונתם הייתה להשפיע על המצב החברתי והפוליטי. אמנים אלה פיתחו טכניקות חדשות, שבועטות במוסכמות ובהילכות התרבות הסלוניים והקאנונים. יצרו קולאז'ים, עשו פעולות פרובוקטיביות ביצירה, אמנות וכתיבה, וביקשו לבטא מחאה וערעור על הסדר הקיים. האמנות הפכה להיות קרדום לחפור בו, כלי ביטוי חברתי ופוליטי כמו גם אישי. לימים כאשר התחלתי ליצור מיצבים ומיצגים, כמו גריסת עבודות, בניית מיצבים, שריפת עבודות משלי, קולאז'ים בהם חתכתי וחיברתי עבודות מחדש ואחרת, הבנתי שגם הדדאיזם נושף בעורפי והוא אחד מהזרמים שמהדהדים ברפרטואר היצירה שלי.

·        יצירות משנות ה- 90 – מיצבים ומיצגים

תחילת נעילה –  https://www.youtube.com/watch?v=bnww6FWPRks&t=43s

תחילת נעילה – ספר אובייקט - https://www.youtube.com/watch?v=G9ex-f-jKFA&t=6s

כתב ודימוי –  https://www.youtube.com/watch?v=62dBNZNJ89E&t=18s

האש מפצחת תמונות בדממה

 - https://www.youtube.com/watch?v=gSoytZn5e1A&t=41s

כאשר אני מדברת על זרמים, וסגנונות אמנותיים, איני יכולה להצביע על אמן אחד מסויים שמשפיע. אני יכולה לדעת שמדי פעם יצירה זאת אחרת מתוך הזרם המוזכר מדברת אלי ובכל פעם מסיבות הנוגעות לה ולעניינה. ישנם פרוייקטים מעניינים מאד שמשכו את תשומת ליבי, שיכולתי להניח עליהם אצבע ולומר שזו היצירה שאני הייתי רוצה ליצור.

ישנם אמנים שאני אוהבת את יצירתם, עוקבת אחר אופן עבודתם, מתעניינת באמירה שלהם, אבל הם אינם משפיעים על אופן היצירה שלי. איני מנסה ליצור כמותם, לא ברמת הניסיון להתכתב עמם כמו גם לא במטרה לעשות כמותם. ייתכן שאני מודעת לכך שאיני יכולה, שהיכולות שלי שונות, וייתכן שאופן עבודתם לא מבטא את הצורך שלי ואת אופניי הביטוי שלי. מאידך גיסא, ייתכן מאוד שהם משפיעים עלי, והשפעתם מחלחלת אלי בדרכים אחרות ואחר כך מבצבצת ביצירתי כגלויה וכסמויה כאחד.

אנחנו חיים בתקופה שבה הידע פרוץ ופתוח לכך. כל העולם הוא טקסט תרבותי אחד גדול, כפי שטוען חוקר התרבות החשוב ג'ראר ג'נט (Genette, G). כיוצרת אני יכולה למצוא מגבילות בין עבודות שלי לבין יוצרים שונים ורבים. מתקיים שיח יוצרים שבו יוצרים רבים יודעים עם מי הם מתכתבים, ולעתים מגלים את ההתכתבות בדיעבד ומבינים שדברים מחלחלים במקומות שונים בצורות דומות ושונות אצל יוצרים שונים.

בזמן אמת כיום כיוצרת אני יכולה לומר שאני תוצר של כל מה שקורה באמנות המודרנית, לעתים נראה לי שאני ממציאה את הגלגל, ואז מתברר לי שיש שעשו זאת או בדומה לזאת לפניי, ולפעמים אני מגלה שיש דברים שעשיתי שנים רבות לפני שאמנים אחרים עושים זאת כיום. זאת הדינמיקה של היצירה, ובמיוחד במאה העשרים והעשרים ואחת אחרי המהפכה התעשייתית, בעידן הטכנולוגיה הגבוהה כשהידע פרוץ לכל עבר, כלי היצירה, חומרי היצירה, והטכניקות מרובות ומאפשרות. וכשהאדם הפרט, הסובייקט רשאי לעסוק בענייני עולם כמו גם בענייניו האישים כאקזיסטנציאליסט בעל בחירה חופשית.

לסכום אומר, שלמעשה, אין זה היה נכון להפנות אלי את השאלה הזאת. יכולתי לעשות מסע לאחור, להיזכר בתחילת דרכי ולדעת באמת איזה אמנים השפיעו עלי אז, כשהייתי בתחילת דרכי, בשלב שבו התחלתי לגבש את הזהות האמנותית שלי כלומדת וכקונה ידע ומיומנות. אך כיום, לאחר דרך ארוכה ביצירה, הדבר הנכון הוא שצופה אחר שמצוי בתולדות האמנות יתבונן  בדרכי האמנותית לעומק, וייתכן שאולי דווקא הוא ידע טוב יותר לומר מי הם האמנים עמם אני מתכתבת, אל מה ואל מי יצירתי מהדהדת, ומאין היא שואבת את מקורותיה, בהנחה שגם בהתנהגות האמנותית לאורך הדורות יש מבנים ארכיטיפיים שחוזרים על עצמם.