פרשת דברים / אסתר ויתקון זילבר
פרשה ראשונה בספר דברים, הוא משנה תורה
בהמשך לדברי בפרשת מטות, אמשיך להתייחס לאותו עניין שמוזכר גם בפרשתנו.
משה סוקר בפני העם, העומד להכנס לארץ כנען, את חרדת דור המדבר מפני הכניסה לארץ בגלל דברי המרגלים, ובנימוקים אמוניים והיסטוריים הוא מנסה לשכנע את דור הבנים,שלושים ותשע שנה אחרי חטא המרגלים והעונש לנדוד במדבר ארבעים שנים עד שיכלה כל דור האבות החוטא. עתה משה מבקש מהבנים להיות אמיצים, לקראת כיבוש כנען. הוא סוקר היסטורית אל כל תולדות הנדודים במדבר ואת הארועים המשמעותיים ביותר שארעו בו.
לקראת סוף הפרשה הוא מתאר באווירה רגועה התרחשות שאירעה זמן קצר לפני נאומו: הנחלת עבר הירדן המזרחי לשבט גד ולשבט ראובן וצירוף חצי שבט מנשה אליהם.
כזכור, מפרשת "מטות"-מסעי, הפרשה המסיימת את ספר במדבר, היזמה להתנחלות בעבר הירדן הייתה של השבטים ראובן וגד, ואילו צירוף בני מנשה היה כנראה ביזמת משה (ג:ח-כ)
אין בתיאור החיובי, המפויס והמעודד הזה כל הד לסערת הנפש והכעס שאפיינו את האירוע בזמן אמת, בתהליך קבלת ההחלטה על סיפוח הגלעד והבשן לנחלת העם ומסירתם לשניים וחצי השבטים. ראשיתו של התהליך בבקשת בני גד וראובן, המשכו בתגובה השלילית של משה מתוך חשש שהם ישתמטו מהלחימה העיקרית, וסופו בהצהרת הנכונות של בני גד וראובן להיות חלוצי הלוחמים.
בין כך ובין כך יכול היה משה להימנע מלבטא את כעסו; הוא עשה שימוש משולש בביטוי "חרון אף ה'", כינה את שני השבטים "תרבות אנשים חטאים" והוסיף ביטויים חריפים אחרים במענהו הראשוני לבקשתם. במקום זאת יכול היה להקדים אותם ולהציע להם בניחותא, כתנאי להיענותו, את מה שהם הציעו. הוא יכול היה גם לשאול אותם אם בדעתם להמשיך להילחם במערב הירדן או להניח לאחיהם, שנלחמו לצדם במלחמת סיחון ועוג, להמשיך בלעדיהם את הלחימה על כל ההשלכות והתסבוכות העלולות להתהוות עקב כך, הן מצד הקב"ה הן מצד שאר השבטים. אפשרות נוספת עמדה לפני משה - לומר להם כמו במקרים קודמים: "עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה ה' לָכֶם" (במ' ט:ח).
בסוף המהלך התברר למפרע כי משה זכה לארבעה הישגים אישיים מבקשת בני ראובן וגד – הישגים וזכויות שהיה מחמיץ אילולא אותה יזמה או אילו נסוגו שני השבטים מבקשתם בעקבות כעסו של משה: הוא זה שהוביל את השלב הראשון של המלחמה לכיבוש הארץ מידי האמורי, כיבוש שהרחיב את גבול 'מדינת ישראל' הראשונה. הוא זה שהוביל את השלב הראשון של ההתנחלות הפעילה בארץ. תרומתו התבטאה גם ביזמתו להושיב בצפון עבר הירדן המזרחי גם את חצי שבט המנשה.
הוא זכה לקיים מצווה ציבורית: הבדלת ערי מקלט, כפי שנקרא בפרשה הבאה: "אָז יַבְדִּיל מֹשֶׁה שָׁלֹשׁ עָרִים בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן... אֶת בֶּצֶר בַּמִּדְבָּר... לָראוּבֵנִי וְאֶת רָאמֹת בַּגִּלְעָד לַגָּדִי וְאֶת גּוֹלָן בַּבָּשָׁן לַמְנַשִּׁי" (דב' ד:מא-מג). עצם הצורך במצווה נוצר בזכות בקשת בני גד ובני ראובן: "שֵׁשׁ עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם. אֵת שְׁלֹשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן" (במ' לה:יד).
· הוא זכה להיקבר בארץ, בנחלת שבט גד, חבל ארץ שכבש סיחון ממואב: "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה'. וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב" (דב' לד:ה-ו. בברכת משה לשבטים הוא ממשיל את גד ללביא ומציין את מקום קברו בנחלת גד: "וּלְגָד אָמַר בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד כְּלָבִיא שָׁכֵן וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד. וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן" (דב' לג:כ-כא). ורש"י מפרש שם:
...ידע אשר שם בנחלתו חלקת שדה קבורת מחוקק והוא משה. ספון – אותה חלקה ספונה וטמונה מכל בריה, (מוסתרת) שנאמר "ולא ידע איש את קבורתו". להקבר בארץ, אינה עניין של מה בכך. זוהי זכות גדולה. רבנים גדולים השתדלו להקבר בהר הזיתים בירושלים. ורבבות יהודים היו מאושרים, כאשר זכו שיניחו בקברם בגולה, שקית מעפר הארץ.
על גדולת הזכות להקבר בארץ, יעידו הפסוקים הרבים שהתורה מקדישה לתיאור קבורת יעקב, שציווה הן את יוסף הן את כל בניו לקבור אותו בחברון.(מסע לוויה אדיר ממצרים לארץ כנען) עוד מספרת התורה שגם יוסף השׁביע את אֶחיו שצאצאיהם יקברו אותו בארץ, ובעיצומו של המבצע הלוגיסטי, המורכב והמקיף של יציאת מצרים מצא משה רבנו זמן וכוח לקיים את אותה שבועה: "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱ‑לֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם" (שמ' יג:יט). לולא יזמת בני גד וראובן היינו קוראים את סיפור קבורת משה כפרק סיום עצוב ופרדוקסלי, שדווקא הוא, המנהיג שטרח להביא את יוסף לקבורה בארץ, היה נקבר במקום שמוגדר אדמת נכר.
אם כן, כנראה, לא היה מקום לתגובה החריפה והכועסת של משה רבנו על יזמת בני גד וראובן, לא לכתחילה ולא בדיעבד, שכן היזמה היטיבה עם העם ועם משה. היזמה הייתה גם לרצון לפני ה', כמשתמע מהציווי דלעיל, להבדיל בנחלה זו ערי מקלט, וככתוב פעמיים בתהלים: "לְסִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי וּלְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן... וְנָתַן אַרְצָם נַחֲלָה, נַחֲלָה לְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ" .
חז"ל מתחו ביקורת על כעסו והקפדתו של משה: "משה רבנו חכם גדול שבגדולים אב לנביאים בשעה שהקפיד על דבריו שכח את דבריו" (אבות דרבי נתן פרק א); "א"ר הונא בשלשה מקומות כעס משה ונתעלמה ממנו הלכה" (ויקרא רבא פרשה יג); "התחיל כועס עליהם שנאמר ויקצוף משה על פקודי החיל, ובכעסו נסתלקה רוח הקדש מעליו" (פרקי דרבי אליעזר מו). רבות נאמר במקורותינו בגנות הכעס. דברי הרמב"ם ב"הלכות דעות" (פרק א הלכה ד; פרק ב הלכה ג): הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה שיש לו לאדם, והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שווה ואינה קרובה לא לזו ולא לזו. (אבל) הכעס מדה רעה היא עד למאד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו... אמרו חכמים הראשונים כל הכועס כאילו עובד עבודת כוכבים, ואמרו שכל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו, ובעלי כעס אין חייהם חיים, לפיכך צוו להתרחק מן הכעס עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסים וזו היא הדרך הטובה.
ועם זאת ננסה ללמד סנגוריה על משה רבנו ע"ה, שכן באותו פסק הלכה קובע הרמב"ם:
ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו או על הציבור אם היה פרנס ורצה לכעוס עליהן כדי שיחזרו למוטב – יראה עצמו בפניהם (יעמיד פנים) שהוא כועס כדי לייסרם, (אבל) באמת תהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו ..
ייתכן שכך נהג משה כדי לחנך את שני השבטים ואת העם כולו. כעס מבחוץ, והיה שלוו בתוכו.
· תודה לפרופ' עמיצור ברק שמדבריו החכמתי.
