על אות ועוד עם דורון מנשה/ ראובן שבת

פרופסור דורון מנשה, הוא מרצה בכיר למשפטים הנחשב גם בר-סמכא בדיני ראיות, בדעת ובהוראה בתחומי משפט שונים. הוא שולח ידו גם בשירה. בשקידה יפה הוא יוצר ויוצק שירה מעניינת, מודרנית, רבת אנפין ובעלת צדדים ואיכויות עומק יפות וטובות. לאחרונה, יצא לאור ספר שיריו –"ביני לבין מקומו" בהוצאת סלונט.

ספר מעט על עצמך ומדוע בעצם אתה כותב שירה

אני מרצה למשפטים , עוסק בדינים ודמים . הנשמה תובעת את שלה. היא רוצה להיות מקבלת , ובמצב כזה השמיים נותנים. רק לא להחמיץ את השעה. מעבר לזה , אדם יכול להסביר מדוע הוא מבשל או שוחה בים, ומוטב לו שיידע להסביר מדוע הוא עושה זאת, אבל אי אפשר להסביר מדוע שיר נכתב. מדוע אתה ולא מישהו או מישהי אחרת  משמשים  שליחים של השיר. לא הוא שליח שלך. אתה שליח שלו .  קח את השורה הזו מתוך השיר "גזרה שווה", שורה שמילותיה הן "שלא יגלוש משהו מן הכאוס הזה אל הרחוב המטורף".  זה  אולי מה ששירה עושה , עושה  סדר באי הסדר .

 

 

 

אתה אכן מומחה אקדמי למשפטים ומשפטן בעצמך- מי שופט את שיריך? 

אני פרופסור  למשפטים המתמחה בדיני ראיות. משמעות הדבר היא, שאני תובע מהמשפט להיות מנומק ולוגי עד הקצה. דיוק ביכולת לקבוע מה נכון ומה לא, מה אמת ומה שקר, אף על פי שככל שאתה תובע דיוק וודאות בתחום הזה כן אתה מגלה  שבסופו של דבר מדובר בעניין של סבירות ולא של וודאות. ברמות הגבוהות של המחקר האקדמי בתחום הזה נוצרת שפה כמעט פרטית, שמובנת רק ליודעי ח"ן. מה שהיה אמור להיות מובן לכל אדם או לפחות לכל שופט, מובן לקומץ של אנשים שמתקשים לשתף בכך אפילו את חבריהם המשפטנים. תחושת אי הנוחות הזו נעלמת בשירה. שם מותר לי להיות לא מובן או לפחות אני פטור מהחובה לנמק כדבעי בפני הקורא שלי את מה שכל כך בהיר עבורי. אחרי שכתבתי את הטקסט, הוא כבר לא שלי. בעצם, גם  לפני שכתבתי ובזמן הכתיבה הוא לא שלי - אני לכל היותר שליח . אבל אחרי שכתבתי השליחות מוצתה . עכשיו באורח פלא הוא פועל פעולות משתנות בהתאם לכליהם של הקוראים אותו. אם הוא תרם להם דבר באתי על שכרי. אבל הם רשאים להשליך את השיר שלי לפח. גם זו פעולה של שיר על קוראים , וגם זו פעולת שיפוט שיר ,לגמרי לגיטמית .לפעמים זו אולי פעולת השיפוט הנכונה ביותר עבורם  

 

 

 

 

מה תוכן הספר החדש ומה ייחודו

אני לא משוכנע שאפשר לדבר על ספר שירים כמחזיק תוכן מסוים. לכאורה השירים אפילו לא מתחייבים לאיזה נרטיב, שאסור לזוז ממנו. אין עלילה ואין גיבורים. אין התחלה, אמצע או סוף. אין פרוטגוניסט ואין אנטגוניסט. יש דיבור שלי עם עצמי ודיבור שלי עם בורא עולם והבריאה שיצר, דיבור שנע בין השלמה למחאה ובין קבלה לדחייה.  ועם זאת , על אף שאני לא אדם ציני ואין בי טיפת סרקסטיות, לא אכחיש שבתוך השירים מקופלת ביקורת עצומה ואולי אפילו חוסר נחת מהמפגש התכוף שלי עם עולם שהיה אמור לקדש את האמת, והולך ומתרחק מן המקום הזה כל יום יותר ויותר. יש שתי טענות שאני שומע לא אחת מפי מקורביי ואפילו סטודנטים שלי. האחת, שאני לפעמים  קצת מנותק, לא ממש מחובר להוויה של הרגע מבחינת הכישורים החברתיים שלי. והשנייה, שאני נכון להיפתח ולהתמסר, אבל לא עד הסוף כמו מישהו שמחזיק סוד גדול. ספר השירים הזה שלי הוא מענה חלקי לשתי הטענות האלה. השירים שלי לעיתים  מנותקים ועם זאת מוכנים לחשוף סוד גדול . אין פירוש הדבר שהם מופת אמנותי , רק שיש שם מכתב, יש שם סוד שמוכן להיפתח לקוראיו.

 

 

 

מי הם 3 היוצרים הספרותיים החשובים בעיניך ומדוע?

לא הוגן להעמיד יוצר כלשהו, יהא ענק ככל שיהיה, מול היוצר של הספר החד-פעמי, התורה, תורת משה. אין שלושה יוצרים גדולים וגם אין שניים. יש רק אחד. ואין בכך רמז קלוש להעדר כבוד כלפי כל מי שחטא בכתיבה מאז משה, כולל אפילו אני הקטן. אבל מצד שני אין גם תחרות. יש אותו ויש את כל השאר שהם ממילא כלולים בו ,תבונתו וחלומו הנצחי אודות העולם

 

 

 

החלטת לנפוש שנה באי בודד, לבדך, איזה 3 ספרים תיקח איתך לקריאה וקריאה חוזרת ומדוע?

שלושה ספרים זה מעט מדי. בוודאי אשליך החוצה מהמזוודה כמה בגדים שארזה לי רעייתי ואכניס במקומם עוד כמה ספרים. אני לא אוותר על התורה, כשם שלא אוותר על הגמרא ועל כתבי רבי נחמן מברסלב ועל הזוהר הקדוש, אבל אי אפשר גם בלי כתבי האר"י, מסילת ישרים  ודרך השם של הרמח"ל ומורה נבוכים של הרמב"ם. בקיצור, צריך להתפלל שלעולם לא אעמוד בפני דילמה כזו שתותיר אותי יתום מאחד הספרים החשובים הללו.