פרוזה פיוטית:
גלגל ענק ומשתין אמיץ / זאב ליכטנזון
משתין על העולם מלמעלה.
ממש מגבוה. מאוד.
פתחתי את הרוכסן בכעס ושפכתי חמתי על הגויים [ מצלצל יפה. למדתי משהו בשיעור].
שלפוחית השתן המשוחררת משפרת את הרגשתי. אני מרוצה מעצמי. יוזמה. חוצפה. שידעו להם.
ככה לא מתייחסים לתייר. ועוד ילד בטיול בר מצווה.
תקוע למעלה.
משהו כמו שבעים וחמישה מטר מהקרקע. כאילו על גג מגדל של כעשרים וחמש קומות.
גבוה. קר ברוח.
מביט אל אופק רחוק ואלמוני .עיר שלא נגמרת. בנינים שלא מפסיקים לפרוח ולברוח.
עיר זרה שאני נטוע ומביט בה ממרומי גלגל ענק שנתקע.
מתחתי ,התרחשות עזה ,שמתנהלת בתוך פארק שעשועים. ענק. צבעוני. קולני. רב פעילות .רוחש המונים.
הרחק מתחתי. אי שם למרגלות ישבני הקופא ,מהומה קטנה מתעצמת. שני עובדים מנסים לפתור את התקלה
המשביתה, שמאכלסת כבר דקות ארוכות.
בקרוניות שמתחתי, ילדים מייבבים אל הורים שנטועים למטה, על קרקע בטוחה, בעוד הם, נטולי כנפיים,
נתונים לחסדי שמים.
זוג הורים קולני ונסער במיוחד : " הילד עם מום בלב. חייבים, חייבים, חייבים להוריד אותו אלינו תיכף ומיד".
[זוג שקרנים או מטומטמים. מי משגר פגום לב אל גלגל ענק, ענק כל כך?]
צמד העובדים מזמן כוחות סיוע נוספים. לבדוק מערכות חשמל, צירים, מסועים, הוראות תפעול ,תחזוקה.
חידה ואין פותר.
כוחות הצלה מוזעקים. כבאית מניפה סולם קצר רוח וקצר קומה.
מונף עד ילד המום בלב. ואין לו אף לא סנטימטר יותר. מיצה את כל אורכו וגובהו.
לפחות הנחית את המום לידיים החרדות והרועדות של הוריו .
מפנה [כלומר ,לא הסולם עצמו, כמובן, אלא הכבאים, שרוכבים עליו במיומנות סבלנית]
עוד מבועתים אחדים מהקרוניות הנמוכות ממני. ובינתיים.
מחכים לסולם גדול ,ארך אפיים ורב מטר, שמתייגע ברגעים אלה בשריפה רחוקה.
[נכון, הסולמות הם גיבורי השעה והרגע בעוד הטכנאים מעורבלים ,נבוכים, עובדי עצות ונטולי תשובה]
ולא לשכוח את סבא. וויתר על התענוג שבסביבון האנכי הענק ,ונותר נעוץ ,לחוץ ומתצפת עלי ,השבוי בשחק.
סבא מנופף ידי עידוד, מנסה להרגיע בשיחת הווטסאפ המצולמת שלנו. מעמיד פני רגוע, שוכח שאני רואה בדיוק
את פרצופו המתפוצץ מלחץ.
כשהסולם מיצה עצמו מתחתי, הניח סבא את השיחוח בינינו ,והתרוצץ בהגבהות קול בין כל הפעילים למטה. טכנאים,
כבאים, חליפות ניהול מעונבות ועדה גדלה והולכת של סקרנים, שנהנים ומצלמים.
עוד מעט קט ואני אתרוצץ בכל הרשתות החברתיות וכנראה גם לברודקאסט אגיע.
זה סיפור. ועוד איזה סיפור.
ילד צעיר ואמיץ, משתין עם זין ביד, תקוע במרומי גלגל ענק .כוחות הצלה מנסים להגיע אליו. ניסיון ראשון נכשל. מחכים להמשך.
חילוץ מוטס? סנפלינג? כבאית ארוכת צוואר? מי יודע. אולי בכל זאת מישהו יתקן את התקלה המשביתה[ ומשמחת ההמון].
מאוחר יותר, כשכבר ראיינו אותי כל הכאלה והאחרים, הסברתי ,כי לא רציתי לעשות במכנסיים מרוב פחד, אז תפסתי אומץ והשתחררתי.
כבר אז הבנתי כמה אהובים ספורים של פחד ובהלה. גיבורים אפשר אולי להעריץ, עם פחדנים אפשר להזדהות ,להנות מתחושת הרחמים.
אמפתיה וסמפתיה עושות לנו טוב, כאילו אנחנו אנשים טובים יותר. ברור לנו, שגיבורים, אין סיכוי שנהייה.
אז סיפרתי. שיהיה.
אבל זה אחר כך.
בינתיים היה בי מישהו סקרן ורגוע.
את ההוא שבי ,שישב מפוחד ומתוח, הצלחתי להושיבו מושתק ,על ספסל צדדי באולם ההתרגשות שלי.
ההמתנה המעצבנת והמתוסכלת נרגעה לחלוטין אחרי ההשתנה המפוארת.
בהחלט היה מה לראות במבט החדש והלא צפוי שנפל עלי. פיזרתי עיניים בנוף, שפרס עצמו עד אופק רחוק ואלמוני.
עיר שלא נגמרת. בנינים שלא מפסיקים להיות ולהתרבות. עגורנים מיילדים ברזל, בטון ,זכוכית ,עוד ועוד ועוד.
מהגובה הזה הכול נראה כמו ערימה גדולה ומפוזרת של לגו .
והיה גם הקטע המותח הזה, שלא קשור לדרכי השתן, והוא שעשה ממני גיבור-על אמיתי וקצר מועד.
עוד אני מתבונן, נדחפה אל הסרטון המצטלם, תקרית אלימה. ממש.
ראיתי למטה, באחוריים המוסתרים של כמה משאיות פוד-טראק, גבר לבן וגדול אוחז בנערה כהה, קטנת מידה.
עוד היא בועטת ומתפתלת ,הוא לפת את זרועותיה, כפף אותן לאחור והצמיד אותה אל השביל המאוספלט.
ברור היה, כי יש ביניהם אי הסכמה טוטלית וחילוקי דעות גופניים רווי כאב. בקיצור, כנראה ניסיון לאונס.
לא צריך להיות גאון כדי להגיע למסקנה הפשוטה והמתבקשת הזו.
לא טוב. לא טוב. בהחלט לא נראה טוב.
מייד הזרמתי את הסרטון אל הווטס של סבא שלי ,ובו ברגע ראיתי אותו מזנק אל שרירן בטחון ,שעמד וצפה בי ,סמוך אליו.
מכאן הדברים התחילו לטוס [ לא כמו עם הגלגל הענק].המשכתי לצלם .כך אפשר היה לאתר בקלות את מקום האירוע,
וממש בתוך שניות מספר כבר רבץ הלבן הגדול, כשהוא חבוט, רצוץ ומעוך תחת רגליהם של שלושה מאבטחים זריזים .
וזה היה החלק המרכזי בראיונות של אחר כך, אבל מבחינתי זה היה רק משהו צדדי לחווית ההרפתקה בחלל. [כך הכתרתי אותה לעצמי].
הייתי עסוק רק בעצמי המתנשא [מעשית, מילולית וכנראה גם פנימית ורגשית].
שמחתי לעזור, אבל זו הייתה רק חוייה [קשה] של מישהם אחרים.
מה שעניין אותי ,הוא האני המפתיע שלי, זה ,נטול פחד הגבהים ,הצופה ונהנה ממבט ,שמעולם לא חלם שידבק בו. כלומר, האני שמצליח
לסתום את הפה לאני הפחדן שבו. ראיתי את האני האחר כמו חפץ מונח ומוזנח. האני האמיתי [ כך אני רוצה לקבוע לי] , היה נלהב, סקרן
ואפילו מאוהב בגובה העצום הזה. ממש הרגשה מתנשאת על כל הקטנטנים שהומים וטורחים למטה.
הרגעתי את סבא כשהראתי לו אותי מרוצה ומחויך. הוא כמובן זכה לכמה רגעי חסד מרואיינים, כסבא של הגיבור. המציל מאונס.
האמיץ המשתין.
מצחיק. אולי אפילו יעמידו בפארק פסל של ילד משתין מהגלגל, כמו המניקין-פיס בבריסל. על שמי כמובן. אלא מי?
ברור, שבסוף הרי הצליחו להוריד אותי באמצעות הסולם ארוך הצוואר, שהגיע, כשהגיע. ראו והבינו שאני לא לחוץ ,ואפילו מביא יותר
תועלת ממעמדי העליון, מאשר הייתי מניב בכל סיטואציה רגילה ואחרת.
ומצחיק הרבה יותר המקום הזה בביוגרפיה שלי. העדר הרגשת פחד הגבהים דחף אותי, כמובן מאליו, להתנדב לצנחנים.
כך יצא שטיול בר מצווה לפארק שעשועים לועזי ומרוחק ,אחראי לחצי רגל ששילמתי ,כעבור שש שנים ,בגבעת התחמושת. צנחן.
זו יכולה להיות דלת ענקית אל מרתף של התפלספות בלתי נגמרת.
גורל, אלוהות, דטרמיניזים, פאטליזים, בחירה חופשית, אירוניה ספרותית
, דיאלקטיקה היסטורית ,אמונה, דתיות, פסיכולוגיזים,[פרוידיאני, יונגיאני, לקאני,?]
פילוסופי [אפלטוני, סטואי, קרטזיאני ,קאנטיאני, ניטשאני, הגליאני ?]
רשימה חלקית ולא רצינית, בלבד. לרשותכם ולשרותכם כל איזים שבא לכם.
אני לא אחראי לכל מה שמחוץ למילים שבספור זה. נטו.
אני, כשלעצמי, התעלמתי מכל הפרוצדורה הזו וחייתי את חיי.
עכשיו אני רק מספר סיפור. מסביר משהו או לא, לא יודע וגם לא אכפת לי.
אני את משאית הזיכרון הזו הפכתי והרקתי.
ועכשיו ,ממש עכשיו, מה דחק בי לספר על התעלול ההיסטורי הזה, על הבדיחה הזו על חשבוני? פשוט.
עכשיו אני בגיל של הפסקה. שלב של מבט מהצד על עצמי בתוך קורות חיי.
מי הייתי, מי אני היום ומה ומי אהיה, כל זמן שעוד אהיה.
עכשיו אני גולה עם חיי על הגג היפה הזה בירושלים. פנטהאוז. לבד.
עומד על מעקה המרפסת ומשתין על העולם מלמעלה.
