מאמר:
על ספר השירה בין אור לאור- מיכל פרי/ שוקי גוטמן
הוצאת ארגמן-מיטב
עריכה: ציפי שחרור
הספר 'בין אור לאור' הוא מסע החיים עצמם. המסע הפיזי והמסע הרגשי-הפנימי, מילדות לבחרות, זקנה ועד המוות. השירים בספר מחולקים ל -12 שערים וערוכים בסדר
כמו הסדר של המסע הפיזי והרגשי. כאשר כל שער מתאר זמן בחיים, גם זמן פנימי. או אירוע, גם אירוע פנימי.
רשימת השערים: שָׁם לֹא הָיוּ שָׁמַיִם, וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ , מְבַקֶּשֶׁת שֶׁאֶגַּע, כַּמָּה מַפְחִידָה פְּרֵדָה, שוֹבֶל אוֹר עוֹטֵף דְּמוּת קְטַנָּה, אָבָק מְכַסֶּה כָּל פִּנָּה, לְבַד אַתְּ שָׁם גּוּפֵךְ אֵינוֹ גּוּף, כָּל כָּךְ רָצִיתִי - אִמָּא, וְאוּלַי זוֹ הָיִיתִי אֲנִי , עַל הַסַּפּוֹת הַיְּרֻקּוֹת, מִתְכַּוֶּצֶת בְּעוֹלָם הָאֵין מֵמַד - נְקֻדָּה, ומסיים בשער: אֵין אִישׁ יוֹדֵעַ אֶת נִשְׁמָתִי.
השער הראשון 'וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ' פותח בתיאור הקשר הכי ראשוני עם האמא, הקשר האורגני שמתחיל בהתהוותו ברחם, והוא המפגש הראשון שלנו עם החיים, מול עיני האם, שהם העיניים הראשונות המביטות בנו והיא הגוף הראשון אותו אנו חשים בעולם, קשר שאינו פוסק. "אֲנִי / יַלְדָּה / נִמְצֵאת / לְיָדֵךְ / תָּמִיד. / אֲנִי / מֵאָז / שֶׁאַתְּ / אִמָּא" בשיר 'אני ילדה'.
לאורך הספר המשוררת מתארת את חווית החיים דרך הקשר המורכב, הכאוב והטעון עם אמה, שהייתה רחוקה ובלתי מושגת, ועד למותה. "כמה מפחידה פרידה", כותבת מיכל פרי בשיר 'פרידה': "שָׁעוֹן מְתַקְתֵּק / בָּאֲוִיר הָרֵיק שֶׁל הַחֶדֶר / בּוֹ הִתְאָרְחָה. / הַָרֵיחַ עֲדַיִן בַּשְּׂמִיכָה / בַּכַָּרִים, בַּסְּדִינִים, / הַמַּחְשֵׁב הַנַּיָּד סָגוּר עַל הַשֻּׁלְחָן. / הַכֹּל מְסֻדָּר בְּדִיּוּק.
אֲנִי יוֹשֶׁבֶת עַל הַכִּסֵּא / בּוֹ הֶעֱבִירָה אֶת רֹב זְמַנָּה. / מִבַּעַד לַחַלּוֹן / פָּתוּחַ לְמֶחֱצָה / אוֹר בֵּין עַרְבַּיִם / נִשְׁבָּר בֵּין הֶעָלִים. / קְרִיעוֹת עוֹרֵב / חוֹצוֹת אֶת הַדְּמָמָה. / אִמָּא עַכְשָׁיו בְּבֵיתָהּ.
כַּמָּה מַפְחִידָה / פְּרֵדָה."
הפרידה הסופית מהאם, שמתרחשת אח"כ במות האם, זו גם פרידה מהשורש. ההורה הוא השורש שממנו כל אחד יונק ודרכו גדל, נפתח לחיים. לכן פרידה מהורה היא קשה להכלה ולתפישה. השירים העוצמתיים מבטאים ברגישות את המהלך הפנימי שנדרש לעכל את האירוע המאוד משנה חיים הזה. זו חוויה שהמשוררת לא מוכנה לה ונחווית בעולמה הפנימי כבלתי אפשרית. ואכן, כנראה שמהורה או מאדם קרוב לעולם אין אנו נפרדים ממש. הוא ממשיך לחיות ולכוננן בתוכינו. כפי שכותבת המשוררת בשיר הנפלא 'לקח לי זמן' (עמ' 39):
"...לָקַח לִי זְמַן לְהָבִין שֶׁאֵינֶנִּי יְכוֹלָה לְהַצִּילֵךְ / סִבְלֵךְ שֶׁלָּךְ וְלֹא שֶׁלִּי / לָדַעַת שֶׁלֹּא נִפָּרֵד לְעוֹלָם..." המשוררת יודעת שלעולם לא תוכל להיפרד מאמה, שחרוטה באיבריה.בשיר 'קסם', "כַּמָּה קֶסֶם יֵשׁ בַּמִּלָּה אִמָּא שֶׁאֶפְשָׁר לוֹמַר שׁוּב וְשׁוּב וְהִיא שָׁם". עולה התובנה הבין דורית האולטימטיבית שהורים נשארים תמיד, שהם נצחיים וגם כשהולכים לעולמם, הבנים.ות נשארים תמיד ילדים.ות מולם: "תּמִיד אֶשָּׁאֵר מוּלֵךְ אוֹתָהּ יַלְדָּה".
השיר 'הבובה מיזמיז' (עמ' 21).
המשוררת חושפת בפנינו את עולמה הרגשי העמוס, את המשפחה המתפוררת, את האבא שנותר לבדו בבית המשפחה הגדול. היא לוקחת אותנו לתוך החדרים בבית, גם בבית שלה (תרתי משמע) שהיו סגורים במשך שנים, סגורים בנפשה. היא מחייה מחדש את אלו שהלכו לעולמם ונעלמו בתהומות הנשייה, בשיריה היא מפיחה בהם חיים חדשים. כמו סבתא "אמילי", שמעולם לא פגשה. וגם בשיר נוסף על דמותה של "סבתא שמחה", סבתה של אמה. היא קוראת לדמויות בשמותיהן, היא קוראת לאימהות שהלכו, שנעלמו ומחזירה אותן לחיים. גם כשהדבר מלווה בתיאורים של מציאות קשה.
השיר 'אחותי' (עמ' 115), מבטא את מערכת היחסים המורכבת והכאובה של המשוררת עם אחותה שבו הן כעין שותפות לגורל, אותו הן חולקות."...הִיא תָּבוֹא / וְתַרְאֶה לִי / פִּנָּה, פִּנָּה / שֶׁבָּהּ עָבַרְתִּי. / הִיא תָּבוֹא / תְדַבֵּר וּתְדַבֵּר / בֵּין סִיגַרְיָה לְסִיגַרְיָה / בֵּין שְׁאִיפָה לְנְשִׁיפָה / בֵּין עָשָׁן לְעָשָׁן. / הִיא תָּבוֹא / וְתִקַּח אוֹתִי / אִתָּהּ / לִנְהַר הַדָּם."
השער 'כָּל כָּךְ רָצִיתִי. אִמָּא' (עמ' 87), מאגד בתוכו מחזור של שמונה שירים בו מתוארת הטראומה שעוברת ומושרשת בין ארבעה דורות של אימהות שגדלו ללא אם או ללא אם מכילה. בנגיעה עדינה מבטאת המשוררת את הכאב העצום שגם עובר מדור לדור, בשיר שעל שמו נקרא השער, 'כל כך רציתי. אמא' (עמ' 93),בְּשָׂרָהּ שֶׁל אִמֵּךְ / נֶחֱרַט / בִּבְשָׂרֵךְ הַתִּינוֹקִי / לִפְנֵי / שֶׁכָּרְתוּ אוֹתָהּ מִמֵּךְ / חַשְׁתְּ / אֶת חֹם גּוּפָה / אוֹהֵב..." השיר 'לא ידעתי' (עמ' 91), מדבר על חוסר האונים של המשוררת באי יכולתה להעניק לאמה את שהאם הכי כמהה לו ומעולם לא נרפא, כי היא בעצמה גדלה "ללא אהבת אם"."לֹא יָדַעְתִּי / לְנַחֵם / עַל כְּאֵב סַבְתָּא / שֶׁנִּפְטְרָה. / לֹא יָדַעְתִּי / לְנַחֵם / עַל אִמָּא / שֶׁאָבְדָה.לֹא יָדַעְתִּי / לְנַחֵם / כְּשֶׁאֲנִי עַצְמִי / מְשַׁוַּעַת / לְאַהֲבָתָהּ שֶׁל אֵם."
מיכל פרי מיטיבה לדייק בשיריה הנפלאים והרגישים מצבי נפש וזיכרונות דרך תיאורים ויזואליים, ומפגינה יכולת מרשימה להתבוננות בפרטים, תוך נתינת דגש מדוקדק וחי על צבעים, צורות ומראות כיאה לעוסקת באומנות. אם זה "החלוק הסגול", "הסחלב הלבן" , על הספות הירוקות". בשיר : 'בבית הגדול בעיר טבריה' (עמ' 110), תיאורי הפרטים מייצרים אוירה מיוחדת שמכניסה את הקורא לתוך מציאות פיזית -רגשית.
"...אֲנִי מַחֲזִיקָה בַּצִּלּוּם / הַצְּבָעִים דּוֹהִים / בַּקּוֹמָה הַשְּׁנִיָּה / אַבָּא יוֹשֵׁב עַל מִטָּה שְׂמִיכָה צִבְעוֹנִית פְּרוּשָׂה... בֵּין רִשְׁרוּשֵׁי עֲשָׂבִים יְבֵשִׁים / נִשְׁמַעַת שִׁירַת צַרְצָרִים / מַעֲצִימָה אֶת בְּדִידוּתוֹ / שֶׁל הַלַּיְלָה. / מְאַוְרֵר מִסְתּוֹבֵב / חוֹבֵט בָּאֲוִיר הַחַם / טָּאךְ טָּאךְ טָּאךְ טָּאךְ..."
ביצירתה מיכל משוטטת בכישרון רב במרחבי הזמן והשפה, בהם היא מראה שליטה, לוקחת אתה את הקורא לתוך המרחבים שהיא פותחת ויוצרת לו היכרות אינטימית, רגשית עם האובייקטים והדמויות המתוארות. היא מפיחה חיים ואנושיות בכל דבר אותו היא מתארת דרך המילים.
השער האחרון של הספר 'אין איש יודע את נשמתי', מכיל 12 שירים עוצמתיים, המהווים את תכלית הספר כולו. הביטוי של הנשמה שהיא כמו אורחת המגיעה לשכון בעולם לזמן מוגבל וקצר ונעלמת כשתם זמנה.
'תכסי אותי, ביקשה' (עמ' 158), הוא שיר הבנוי כמעין "שיחה" עם האם (גם האוניברסלית) שעומדת למות ומבקשת מהבת לכסות אותה בעפר. הבת עונה: "...וְאֵיךְ אוּכַל אֶת אִמִּי / לְכַסּוֹת בֶּעָפָר?" משיבה האם: "...כְּבָר נִגְמַר / אֵין לִי יוֹתֵר מָה לְחַפֵּשׂ כָּאן..." והסוף הנוקב בו מתוארת האם שנאספה לאבותיה/אמהותיה "...תְּכַסִּי אוֹתִי בֶּעָפָר, בִּקְּשָׁה / וּפִיהָ נוֹטֵף דָּם / אֲנִי כְּבָר שָׁם."
בשיר 'מקיצה מאדמה' (עמ' 162), מתוארים הרשמים שנחרטים, נשכחים ושוב צפים בתודעה. דמות האם שהלכה לעולמה חוזרת ומופיעה במחשבותיה של הבת. למעשה אנשים שהיו ואינם עדיין חיים בתכינו - ולעולם יחיו. "... אֲנִי שׁוֹמַעַת אֶת אִוְשַׁת / נְשִׁימָתֵךְ הַמִּתְחַלֶּפֶת, הַכְּבֵדָה / אַתְּ מְדַבֶּרֶת אֵלַי בְּדִמְדּוּמֵי הַכָּרָתִי הַמְּקִיצָה... שְׁנָתַיִם אַף אֶחָד לֹא יוֹדֵעַ שֶׁאַתְּ פֹּה, / שֶׁאֵין בֶּאֱמֶת מָוֶת."
הקשר של המשוררת לאמה והקשר של המשוררת כאם בעצמה לבנותיה שלה, כפי שמופיע במחזור השירים בשער: 'אַתְּ עֲדַיִן בְּחַדְרֵךְ יַלְדָּתִי' (עמ' 138) הופך לסמל לשורש, והוא הביטוי למעגלי החיים שעוברים בין אור לאור. המשוררת מצליחה לקחת אותנו במסע מהחוויה הפרטית, לתוך מהות נצחית, פנימית ומשותפת לכולנו.
'את ואני' זה השיר שמסיים וחותם את הספר הנהדר הזה, ולא במקרה. השיר מתאר את הנשמה החבויה - שהיא או ה"את" או ה"אני" או שתיהן. כשבאה לעולם הייתה מחוברת בגוף אחד עם האם. "...בַּתְּחִלָּה הָיִינוּ מְחֻבָּרוֹת / בְּגוּף אֶחָד..."
"...אַתְּ רוֹאָה אֶת עֵינַי / אוֹהֲבוֹת אוֹתָך..." מיכל מתארת עיניים רכות מביטות באהבה, האם אלו עיני הנשמה, עיני הבת או עיני האם? כל אופציה אפשרית.
ובסוף המסע/הביקור הקצר הנשמה נפרדת וחולפת כאותה ציפור "... כְּאוֹתָהּ צִפּוֹר
חוֹלֶפֶת אֶעֱבֹר / אֵין אִישׁ יוֹדֵעַ / אֶת נִשְׁמָתִי."
למרות הקושי בפרידה בהעלמות, בהתפוגגות אותה מרבה מיכל לתאר בספר, מיכל משאירה לנו את האהבה, את מבט העיניים הנשמתי שהוא אלמותי.
את ואני
הַשֶּׁמֶשׁ בַּמִּזְרָח עוֹלָה
אוֹר כָּתֹם נִכְנָס לִקְצֵה הַשָּׁמַיִם.
יְרִיעָה כְּחֻלָּה
מַחֲלִיפָה אֶת מַעֲטֵה הַשָּׁחֹר.
עַנְפֵי עֵצִים מְלַטְּפִים אֶת
זְגוּגִית הַחַלּוֹן הַסָּגוּר,
דְּבוֹרָה זְעִירָה מְרַקֶּדֶת
כִּנְקֻדָּה שְׁחוֹרָה
נָעָה בֵּינֵיהֶם.
אֶשְׁכּוֹלוֹת תְּמָרִים
מַבְשִׁילִים עַל עֵץ הַתָּמָר.
עוֹלָם מִתְעוֹרֵר
בַּתְּחִלָּה הָיִינוּ מְחֻבָּרוֹת
בְּגוּף אֶחָד
אֵיבָרַי מְכֻסִּים בְּפָנַיִךְ
אַתְּ רוֹאָה אוֹתִי בְּמַלְבּוּשַׁי
אַתְּ רוֹאָה אֶת עֵינַי
אוֹהֲבוֹת אוֹתָך
כְּאוֹתָהּ צִפּוֹר
חוֹלֶפֶת אֶעֱבֹר
אֵין אִישׁ יוֹדֵעַ
אֶת נִשְׁמָתִי.
שירתה של מיכל פרי נעה בתוך עולמה הפנימי, היא מתארת את המשפחה, את הבית ממנו צמחה ומשתפת אותנו בסודות חייה, היא גם אורגת סיפור, סיפור שירי של רגש.
באופן מפתיע למרות שהשירים מתארים חוויות קשות אותן חוותה המשוררת, הם מצליחים להפיח תקוה בקורא, ולתת ביטוי ליופי שגלום בחוץ ובפנים.
יש בשירתה היבטים והשפעות משירת הווידוי הנשית האמריקאית, משוררות כמו סילביה פלאת', (שאף בעקבות שיר שלה "קצה" כתבה מיכל שיר באותו שם "קצה"(עמ' 150), אן סקסטון ושרון אולדס. ובשירה העברית, בישירות הכמעט בוטה והלא מתפשרת של יונה וולך, העדינות המיסטית של זלדה ותאורי אוירה ואור של יאיר הורוביץ.
מיכל פרי היא אמא לשתי בנות ומתגוררת בתל-אביב. בוגרת מכון אבני לאמנות. סיימה שלוש שנות לימוד במחלקת כתיבה במנשר. רשומה ללימודי תואר שני במחלקה לספרות משווה באוניברסיטת בר-אילן. שיריה פורסמו בבמות ספרותיות שונות, השתתפה בערבי שירה ושיח. מיכל גם ציירת והציגה בתערוכות יחיד וקבוצתיות בארץ ובעולם. מיכל גדלה בבית בו נכחו הספרות והלשון העברית, כבת לאב בלשן ומורה ללשון עברית ולאם מורה ועורכת ספרותית.
.
