מסה:
צ'ה גווארה מהפכן לנצח/ יעקב שקד
מאיפה סוד הקסם של המהפכן הבלתי מוצלח הזה? הוא השתתף בעשרות הוצאות להורג והוצא בעצמו להורג בגיל 39, אבל הינו פופולרי יותר ממארקס, לנין ומאו. הוא הטיף לשנאה ועשה ככל יכולתו להביא את העולם למלחמה גרעינית. אבל הוא נראה ממש טוב בברט שחור
צ'ה, האיש שויתר על תענוגות העולם בעבור דברים שבהם האמין ובגלל דברים שאותם שנא. ומה שנכון נכון. איש לא היה יותר מהפכן ממנו
הייתי בקובה ב-2003, כאשר חגגו שם ב-14 ביוני, מלאת 75 שנה להולדתו של צ'ה גבארה. מאות טכסים, מצעדים ותוכניות רדיו וטלוויזיה נערכו בכל רחבי המדינה לציון התאריך. צ'ה גבארה הוא הדבר הקרוב ביותר לְקדוש שיש לקובאנים בני ימינו. בסנטה-קלארה, בירת פרובינציית וילה-קלארה שבמרכז קובה, בה קבור צ'ה, השתתפו לא פחות מ-100,000 איש בטכס המרכזי לציון התאריך. "צ'ה לוחם כיום, וגם מנצח ביותר קרבות מאי פעם," נאם פידל קאסטרו באוזני ההמונים התמהים - על איזה קרבות? על איזה נצחונות הוא מדבר?
ב-1997 הובאו עצמותיו של צ'ה לקובה מבוליביה. סנטה-קלארה נבחרה להיות מקום קבורתו בשנית, שכן איזור זה היה זירת אחדים מן הקרבות היותר מפורסמים שבהם השתתף. החשוב בהם היה הקרב בו לכד הכוח של צ'ה רכבת עמוסת כלי נשק ב-29 בנובמבר 1958. הנצחון הזה התברר כמכריע, והוא שהביא להחלטתו של הרודן פולחנסיו באטיסטה, להפסיק להילחם ולנטוש את קובה. שלושה ימים לאחר מכן - בפיתחה של השנה החדשה, החל מצעד הנצחון של קאסטרו וכוחותיו לעבר הבירה הבאנה.
כ-250,000 איש עברו אז לפני הארון שהוצב ב'מאוזולאום חוזה מארטי', האב המייסד של קובה העצמאית. התור השתרך בשמש הקופחת לאורך למעלה מקילומטר במעלה ה'פלאזה דה לה רֶבולוסיון' - כיכר המהפיכה, כשדיוקן ענקי של צ'ה גבארה משקיף על הכל. למחרת נערך טכס הקבורה עצמו בנוכחות אלמנתו של צ'ה, אליידה מארץ' וארבעת ילדיו החיים בקובה, ואחותו ושני אחיו שהובאו במיוחד מארגנטינה. עצמותיו של הגֶרִילֶרוֹ הלאטינו-אמריקני אֶל קומנדנטה ארנסטו "צ'ה" גבארה חסר המנוח, מצאו סוף סוף מנוחה. צ'ה נקבר בקובה כגיבור לאומי. חברי תנועת הנוער הקובאנית 'החלוצים הקומוניסטים הצעירים' שבה חברים כל ילדי קובה כמובן, מצדיעים לדגל ארצם מדי בוקר, בקראם את הסיסמה: "Somos pioneros del comunismo. Seremos como el Che" - אנו חלוצי הקומוניזם. נהיה כמו צ'ה.
לא להלל את צ'ה באתי
בפראפרזה על שייקספיר, לא באתי להלל את צ'ה, באתי לקבור אותו. הפילוסוף הצרפתי ז'אן פול סארטר אמר עליו, "צ'ה היה האדם השלם ביותר של תקופתנו". מה שמראה שגם פילוסוף גדול יכול להיות טיפש לא קטן. קראתי לא מעט על צ'ה ומשל צ'ה, וגם יצא לי לשוחח עליו עם יותר מאדם אחד, הן בקובה והן בבוליביה. התמונה שעלתה בדרך כלל היתה של אדם צמא-דם, מקובע בדיעותיו לבלי הזז, שונא ומטיף לשנאה, בלתי מוצלח בחייו האישיים כמו גם הציבוריים, שזכה לתהילת עולם ללא כל פרופורציה עם מעשיו ועם הישגיו בפועל.
הוא היה אחד מאלה שדחפו בעקשנות את ניקיטה כרושצ'וב להציב טילים גרעיניים בקובה, על יד הדלת של ארה"ב. וכשהעולם כולו הסתכל מרוט עצבים בסוף העולם ההולך וקרב, דחק צ'ה בסובייטים להנחית את "המכה הראשונה". יתכן שלקח ברצינות את מילות 'האינטרנציונל': "עדי יסוד עולם ישן נחריבה." זה שאחרי מלחמה גרעינית כוללת אי אפשר היה לבנות עולם חדש כנראה לא ממש הזיז לו. כזה וכזה היה צ'ה, איש דוגמאטי מדי וקנאי חסר פשרות לצדקת דרכו שאין בלתה. לטעמו היו שני פתרונות למדווי האנושות: גרילה וקומוניזם. ברור שהדברים אינם כה פשוטים כמו שהם נשמעים. אבל זהו לב תמצית הדברים.
זה נשמע קצת מופרך, אבל בְּעובדה צ'ה גבארה הכריז באופן רשמי מלחמה בארצות הברית. מכיוון שלא עמדו כל מדינה או ארגון מאחורי הכרזת מלחמה זאת, נראה שהיתה זאת הכרזת המלחמה היחידה בהיסטוריה של אדם פרטי כנגד מדינה, ועוד אחת שהיא האדירה ביותר שיש. הוא עשה זאת ב'מסר לטריקונטיננטל' שפרסם ב-1965. ה'טריקונטיננטל' היה ברית שצ'ה ניסה ליצור בין שלוש יבשות שסבלו לטעמו מהאימפריאליזם האמריקני: דרום-אמריקה, אפריקה ואסיה. "כל פעולה מפעולותינו היא זעקת קרב נגד האימפריאליזם," כתב, "ושיר מלחמה לאחדות העמים כנגד האויב הגדול של האנושות: ארצות הברית של אמריקה." לא פחות. כמה שזה מזכיר הכרזות של בין-לאדן, של הטאליבן, של אירן. מצמרר לחשוב מה היה קורה בעולמנו אילו צלחו כוונותיו של איש כזה. כמה טוב שהוא לא היה מתוחכם כמו בין-לאדן ושלא היו בידיו האמצעים שלו. לא "הכרזת המלחמה" היא שעוררה עליו את חמתה של ארה"ב, אלא כל מעשיו ודבריו. בכל מקרה, חמתה של ארצות-הברית אינה סגולה לחיים שלווים וארוכים. היא שילחה בו את הסי.איי.איי., מה שהביא עליו את סופו.
תמונת הדיוקן המפורסמת
מי לא מכיר את התמונה המפורסמת של צ'ה? בניגוד לשליטים מוחלטים אחרים, אין לפידל קאסטרו כל יצר של פולחן אישיותו שלו. כמעט שאין רואים תמונות של קאסטרו בקובה. אבל של צ'ה? מלא. תמונותיו מתנוססות על השלטים המהפכניים המצויירים עם סיסמאות שנראות כלקוחות מעידן נידח ונשכח. השלטים האלה מפוזרים ברחבי קובה, דוהים ומתפוררים בשמש ובגשם, ואיש אינו מנסה לשמר אותם או לשפצם, אבל דמותו של צ'ה ניכרת בקלות. תמונותיו תלויות בבתי-ספר, בתחנות משטרה, במרפאות, ובתחנות חלוקת מנות המזון בתלושים - הסמל הכמעט אולטימטיבי לדלותה של אומה ולמסכנות אזרחיה. הקובאנים הרשמיים אוהבים להגיד שהנוער הקובאני שואף לחקות את צ'ה. אבל זה לא נראה כך. מי מן הצעירים שיש בו די אנרגיה בשביל משהו בחום המעיק, הלח ולא ממוזג, לא מפנה אותה לכיוון של מהפכנות מארכסיסטית-לניניסטית. הוא מפנה אותה לכיוון של איסוף כמות גדולה ככל האפשר מן הסמל של אויבי המהפיכה - הדולר. אבל לכמה בקובה כבר יש אנרגיה לזה או לזה?
תמונתו של צ'ה כשהוא עטור זקן פרע, לראשו ברט שחור ועיניו נשואות במבט חולמני אל אופק לא ברור, מוכרת בכל רחבי העולם. מי שצילם את התמונה הכל כך מפורסמת, הצלם הקובאני אלברטו דיאז גוטיירז (Alberto Diaz Gutierrez), החל את דרכו כצלם אופנה בקובה של באטיסטה. אחרי המהפיכה הוא חבר לצוות צלמים צעירים שתיעד את שנות שלטונו הראשונות של פידל.
התמונה המפורסמת צולמה בהבאנה על ידי גוטיירז, המשתמש בשם המקצועי אלברטו קורדה (Alberto Korda) כשצ'ה השתתף בטכס הלוויה ב-5 במארס, 1960. "הייתי במרחק של כעשרה מטרים מן הטריבונה ממנה נאם קאסטרו," תיאר את המעמד בו צולמה התמונה, "ואז הבחנתי בצ'ה המתקרב למעקה, וצילמתי אותו." קורדה לא איחר להבחין בכך שבידו תמונה מיוחדת. "כשפיתחתי את התמונה הענקתי לה מיד את השם 'הגרילרו הגיבור' (El heroico guerrillero)," סיפר. אבל ב'רבולוסיון', העיתון בו הוא עבד, לא ראו את מה שהוא ראה, והתמונה נדחתה כבלתי ראויה לפרסום. התמונה נותרה באלמוניותה עד שקורדה נתן אותה, ב-1967, לאיטלקי שביקר בקובה. זמן קצר לאחר מכן נהרג גבארה, ואותו איטלקי הבין שהוא מחזיק בידיו אוצר. גם העיתונים שלהם הוא מיהר להציע את התמונה, חשבו כמוהו ופירסמו אותה. הם גם שילמו לו כסף רב.
מאז מקשטת התמונה הזאת פרסומים רבים מספור. זאת לשמחתו של קורדה ולמגינת ליבו כאחת, שכן הוא עצמו לא קיבל אף פרוטה בעבור פרסומים אלה. התמונה הזאת הודפסה מיליוני פעמים - במדיה השונים, על פוסטרים, על טי-שרטס, ונתלתה בחדרו או ב"מפקדתו הסודית" של כמעט כל מורד, ומורד בעיני עצמו, כולל מרד הנעורים. לא כל מי שתלה את תמונתו מכיר את משנתו, אבל זה לא משנה הרבה. סמל הוא סמל, הוא סמל.
ב-2002 היה קורדה מעורב בתביעה כנגד משרד הפרסום של וודקה 'סמירנוף', שהשתמש בדיוקן הזה בכדי לפרסם את המשקה. בין היתר מתבססת התנגדותו על כך שצ'ה לא שתה, ושכמארכסיסט היה מתנגד חריף לכל צורה של מיסחור. זה נגמר בהסדר מחוץ לכותלי בית המשפט. חברת הפרסום האנגלית שילמה לקורדה 50,000 דולר, אותם הוא תרם לרכישת תרופות לילדים בקובה. "אם צ'ה היה חי הוא היה עושה אותו הדבר," סיכם קורדה.
ילד אסתמטי
מי שיהיה ידוע בעתיד פשוט כ"צ'ה" (Che), נולד בשם ארנסטו גבארה דה לה סרנה. היה זה ב-14 ביוני 1928, ברוסאריו, העיר השלישית בגודלה בארגנטינה. הוא היה הבכור בחמשת בניהם של ארנסטו גבארה לינץ' (Ernesto Guevara Lynch) וסליה דה לה סרנה (Celia de la Serna). משפחת גבארה נמנתה עם המעמד הבינוני, עד שהתרוששה בעקבות השקעות כושלות של האב, ארכיטקט ושמאי ממוצא אירי. ארנסטו האב היה בעל דעות סוציאליסטיות מובהקות. אימו של צ'ה טענה תמיד שהיא לא קומוניסטית, אבל היתה פעילה ב'קונגרס נשי אמריקה הלטינית' בעל הנטיה הקומוניסטית ודיברה בשבח המהפיכה הקובאנית.
ארנסטו הקטן היה ילד אסתמטי, יפה, ותמיד רציני מכפי גילו. בבית הספר הוא היה תלמיד מצטיין. לאור דעותיהם של הוריו, יתכן שנהייתו של צ'ה אחר הסוציאליזם הקומוניסטי נבעה מנטיית לב שבאה עם הגנים. בכל מקרה ברור שהיא הושפעה עמוקות מהלוך הרוחות בבית בו גדל. גם הספרים בבית היו בהתאם. מכיוון שהיה חולה אסתמה, היה צ'ה ילד חלש, ששיחק פחות מילדים אחרים וקרא יותר מילדים אחרים. בהיותו בן ארבע-עשרה קרא את 'הקפיטל' (Das Capital) של קארל מארקס. מכיוון שבגיל צעיר קשה היה לו להתמודד עם הספר הכל כך רציני, קרא גירסה מקוצרת שלו. בגיל 16 קרא את ספריהם של מארקס, אנגלס ולנין. הספרים האלה נפלו על קרקע פוריה. כשבגר והיה לעלם עשה צ'ה מאמצים רציניים להתגבר על האסתמה בעזרת פעילות גופנית מאומצת. זאת כללה גם מסעות ציד וטיולים בהרים. הוא הצליח בכך היטב והגיע לכושר גופני מעולה. אבל הוא לא נפטר מהמחלה, ובכל מהלך חייו נשא עימו תמיד משאף.
צ'ה גבארה היה ללא ספק דמות ייחודית בנופיה של המאה העשרים. מהפכן חסר מנוח. מתייצב פעם אחר פעם בעין מרד הפרולטריון, איפה שצריך אותו, וגם איפה שלא. נראה היה כאילו החליט ליטול על כתפיו את המהפיכה העולמית כולה באופן אישי, ולהילחם כמעט לבדו כנגד מה שהוא חשב שהינו אי-צדק סוציאלי, בכל מקום. דיוקנו המזוקן חבוש ברט, במתאר שחור-לבן חד, הפך עם השנים לסמל ולאייקון של המהפיכה באשר היא, והוא מקובל בעולם כסמל של מהפכנות ואינטרנציונליזם.
טיול בדרום-אמריקה, במקום צבא
צ'ה נרשם ללימוד רפואה באוניברסיטת בואנוס-איירס והוסמך כרופא ב-1952. עם סיום לימודיו זומן להתגייס לצבא. צ'ה שנא את חואן פרון, רודן ארגנטינה, ולא היתה לו כל כוונה לשרת אותו בצבאו. הוא אירגן לעצמו לפיכך סיור מקצועי "חיוני" במחנות מצורעים ובמרפאות למחלות אלרגניות ברחבי ארגנטינה. הוא צירף לסיור את חברו אלברטו גרנאדו (Alberto Granado), והם ערכו אותו על אופנוע. ככה זה, הצעירים שלנו יוצאים לטיול בדרום-אמריקה אחרי השירות הצבאי. צ'ה עשה זאת במקום השירות הצבאי.
הסיור הזה לא נגמר בתחומי ארגנטינה. תחילה טיילו צ'ה ואלברטו ברחבי ארגנטינה. משם נסעו לצ'ילה, פרו, קולומביה, ונצואלה, והגיעו גם למיאמי. אבל הם לא הורשו להיכנס לארה"ב, וגורשו בחזרה. הדעת נותנת שזה בודאי הוסיף לא מעט למדורת שנאתו הבוערת של צ'ה לארה"ב.
ב-1954 הגיע צ'ה במסעו סוף סוף למדינה שהיתה לרוחו - גוָ'אטמאלה תחת שלטונו של חאקובו ארבנז גוזמן (Jacobo Arbenz Guzman). מפלגתו וממשלו של גוזמן נקראו ליברלים, אבל היו אוהדים גדולים של הקומוניזם, והוא הואשם תכופות שקומוניסטים הסתננו לגופי הממשל ואף לממשלתו עצמה. צ'ה אהב את זה. הוא גם התאהב, בהילדה גדאה אקוסטה (Hilda Gadea Acosta) גולה מארקסיסטית מפרו, אותה פגש כאן והתחתן עימה. אבל, בטרם הספיק צ'ה לנשום לרווחה את האויר המתוק ספוג הקומוניזם של גוָ'אטמאלה, התחוללה בה הפיכה אנטי קומוניסטית, ומחוללה קארלוס קאסטיו ארמאס הפך לנשיא. לא מעטים האשימו אז את ארה"ב כמי שעמדה מאחורי ההפיכה, ואצל צ'ה נפלו הדברים על אוזן קשבת במיוחד. מזה זמן היתה ארה"ב בעיניו אם כל חטאת בעולם, ועכשיו, לשיטתו, הוא גם חזה בכך מיד ראשונה. אירוע זה קיבע את תדמיתה של ארה"ב בעיני צ'ה, והוא לא הפסיד מאז אף הזדמנות להאשים את ארה"ב בהפלת השלטון הנאור והצודק בגואטמאלה והחלפתו בחונטה צבאית.
את מסעותיו סיכם בספר שכתב - 'יומני האופנוע'. הוא תיאר בו את מסלולו ואת המקומות בהם ביקר, והרבה להתעכב על הבעיות הכלכליות ועל סבלות התושבים. הכל כמובן בעטיו של האימפריאליזם. צ'ה הושפע כל כך עד כי מסעו זה הפך למסע של חייו, אותו המשיך עד שהכדורים שפילחו את גופו סיימו אותו בשבילו. הוא החליט שיעודו בחיים הוא להילחם לביטול המעמדות ולשחרור נדכאי העולם מעולם של דיקטטורים ושל האימפריאליזם הקפיטליסטי - כל זאת, על ידי הנהגת המרד המארקסיסטי של העניים.
כשעזב צ'ה את גואטמאלה למקסיקו, כועס ומאוכזב, הוא היווה קרקע פוריה מאוד לקליטת הצעות ליטול חלק פעיל במלחמה נגד כל מה שהיה ארה"ב ובעד הקומוניזם. ואז הוא פגש את פידל קאסטרו. הפגישה החשובה ביותר של חייו. הוא היה עם פידל עשר שנים תמימות - חמש שנים כחלק מן המאבק להפלת השלטון הישן בקובה, וחמש שנים כחלק מן המאמץ להפעלת השלטון החדש בקובה.
כשצ'ה פגש את פידל
קאסטרו היה במקסיקו בגלות. ב-26 ביולי 1953, הוא תקף בראש מאה וחמישים אנשים, מחנה צבא במונקאדה, קובה. הם תקפו, נכשלו, נשפטו, נכלאו לשנתיים, קבלו חנינה והוגלו. כשקאסטרו וצ'ה נפגשו הם גילו שיש להם שלושה דברים משותפים - דעות סוציאליסטיות, שנאה לאמריקנים ואהבה לסיגרים. פגישתם הראשונה היתה בביתה של מארפה אנטוניה (Marfa Antonia), ידידה של קאסטרו ושל רעיון המהפיכה. צ'ה כתב ביומנו שהפגישה הזאת נפתחה בויכוח, "הויכוח הראשון שלנו נסב סביב פוליטיקה בינלאומית." אבל נראה שכוח השכנוע המפורסם של קאסטרו פעל את פעולתו גם במקרה זה, ולדברי צ'ה: "בשעות הקטנות של הלילה הפכתי לחבר בכוח המשימה העתידי." קאסטרו עשה רק שנה בגלות מקסיקו. ב-1956 הוא שב לקובה, לאחר שאירגן את אנשיו מחדש. הם עשו דרכם ממקסיקו בספינה בשם 'גראנמה' (Granma), שהפכה לאגדה ושבשמה נקרא אחד מחשובי העיתונים של קובה. הספינה נתרמה, למטרת הפלת באטיסטה, על ידי נשיא קובה בעבר, קארלוס פריו סוקראס (Carlos Prio Socarras). היא התאימה להכיל 25 בני-אדם, אך נשאה על סיפונה 82 מורדים, בהם גם הד"ר צ'ה גבארה, בתפקיד רופא קרבי.
הם נחתו בקובה בחוף מלא סלעים משוננים, עייפים, חולים במחלת-ים, וחסרי הכשרה צבאית בעלת ערך. חיילי באטיסטה המתינו להם וקצרו אותם כמו ברווזים במטווח. קאסטרו, אחיו ראול, צ'ה ועוד תשעה אנשים נחלצו בחיים, והצליחו להימלט למסתור בהרי סיירה מַאאֶסטרֳה במזרחה של קובה. כזה היה המפגש הראשון של חיילי באטיסטה עם "צבאו" המאורגן מחדש של קאסטרו. אבל כשאנשי קאסטרו, אליהם הצטרפו עוד כמה מאות, החלו ללמוד להילחם ולהתנהג בשטח כחיילים, כבר לא היה קל כל כך להרוג בהם. וכשהעניין נהיה פחות קל ופחות משעשע, איבדו חיילי באטיסטה את החשק. וגם היה חם ולח מאוד.
בסיירה מאאסטרה נאלץ צ'ה לבחור בין שליחותו כרופא, לצורך ליטול חלק פעיל בקרבות. על כך כתב: "עמדתי בפני דילמה, להקדיש את עצמי לרפואה, או לתפקידי כחייל המהפיכה. היו לפני תרמיל מלא בציוד רפואי וארגז מלא בתחמושת. שניהם ביחד שקלו יותר מכפי שיכולתי לשאת. לקחתי את התחמושת, ועזבתי את התרמיל מאחור." חרף האסתמה, הוא לחם קשה ובאומץ, והצליח להפוך לקומפאניירו של פידל ובהמשך לסגנו וליד ימינו, לאיש עליו סמך פידל יותר מכל. צ'ה היה לאחד המפקדים העיקריים של קרבות המהפיכה בכוחותיו של קאסטרו. פידל וצ'ה, שכם אל שכם וסיגר לצד סיגר, הובילו את המהפיכה הקובאנית. צעירים, מזוקנים כמתבקש - ראה מארקס ואנגלס, וחיים בצל הסכנה, היו השניים חביבי המדיה בעולם. דיוקנותיהם התנוסס בעיתונים ובטלוויזיה ונמנו עם המוּכרים ביותר בעולם. התקשורת עשתה רומנטיזציה למורדים הצעירים. חינו של קאסטרו סר בעיניה כשהתברר איזה משטר הוא השליט בקובה. אבל צ'ה, שמת צעיר ויפה, השתמר בתודעת ההמון כדמות המורד האולטימטיבי.
המרד הצליח והמנצחים נכנסו בשערי הבירה הבאנה. צ'ה כתב: "מהפיכה זאת מוגדרת על ידי אחדים כאירוע היסודי של אמריקה הלטינית. בסדר החשיבות היא הבאה בטרילוגיה של המהפיכה הרוסית, הנצחון על צבאות היטלר והטראנספורמציות הסוציאליסטיות שבאו בעקבותיו, וההצלחה של המהפיכה הסינית. המשימה של המפלגה הקומוניסטית היא להגיע לדיקטטורה של הפרולטריון." קאסטרו מינה אותו למפקד מבצר 'לה קבאנה' לחוף העיר. במסגרת זאת נטל צ'ה חלק פעיל מאוד בלכידת אלפי 'באטיסטיאנוס' (Batistianos) - אנשי ממשל באטיסטה - מאסרם והעמדתם המהירה לדין, כשהוא עצמו משתתף במשפטים ובגזרי הדין, למעלה מ-600 מהם גזרי דין מוות. הסיפור הבא יש בו כדי להבהיר עד כמה טובה היתה דעתו של קאסטרו על צ'ה גבארה. אחרי תפיסת השלטון, העניק קאסטרו לצ'ה אזרחות קובאנית. אולם הוא עשה זאת באמצעות העברת חוק תפור במיוחד שגם הכשיר אותו לנשיאות קובה בעתיד, מה שלא היה אפשרי למי שלא היה יליד ארץ זו. צ'ה הוכרז "יליד קובה". עד מהרה נוכחו שני הצעירים שיש להם מדינה לנהל ומיליוני תושבים להאכיל. כבמקרים דומים עלתה השאלה "נשק או לחם?" דעותיהם נחלקו. קאסטרו, איש שאהב מאוד צבא ומדים, רצה בצבא גדול ומרשים וחזק. צ'ה, איש שליבו נתון לסבלו של האיש הקטן, רצה את הגברים בבתי חרושת ולא בצבא, וטען שלהשקעה בצבא אין תמורה. בנאום בטלוויזיה הקובאנית, בינואר 1961, הוא אף ההין לבקר את קאסטרו, דבר שלא נשמע כמותו במשטרים מסוג זה. אולם מעמדו אצל קאסטרו ובעיני העם היה חזק דיו כדי שלא לחשוש.
קאסטרו מינה את צ'ה לעמוד בראש הרפורמה האגררית. בהמשך היה צ'ה גם נשיא בנק קובה, מזכיר לענייני תכנון כלכלי ותיאום, שר התעשיה, מנכ"ל 'פורס' (PURS), המפלגה המותרת היחידה בקובה, חבר המטכ"ל, ועמד בראש עשרות משלחות מסחריות ומדיניות ברחבי העולם, כולל הופעה באו"ם בראש משלחת מדינית-פוליטית. הוא גם נשא את אישתו השניה, אלידה מארץ' דה לה טורה (Aleida March de la Torre), אותה פגש כשלחמו ביחד בהרי סיירה מאאסטרה. לזוג נולדו ארבעה ילדים. באוגוסט 1960 כיכב צ'ה על שער מגזין 'טיים' ובמאמרו הראשי. ה'טיים' כינה אותו "המוח של קאסטרו" ו"האיש האחראי יותר מכל לדחיפת קובה בחדות שמאלה. הרחק מארה"ב שהוא מתעב ולברית עם רוסיה."
צ'ה לא בזבז זמן בהמתנה עד ששלטונו של קאסטרו בקובה יתבסס ויתחיל לתת את פירות ההילולים שהמשטר החדש, האידאולוגי, הבטיח להניב, ועשה ככל יכולתו לעודד מהפיכות "מהסוג הקובאני". כבר במארס 1959 הוא החל לבחוש בקלחת הקאריבית והיה הרוח החיה בקידום נסיונות של קבוצות מורדים לפלוש לרפובליקה הרפובליקנית ולהאיטי. וכבר ביוני אותה שנה הוא החל לקרוא ולהסית בהחלטיות, אף כי מרחוק, לתושבי אורוגוָ'אי, ברזיל, גוָ'אטמאלה וארגנטינה, להרים את נס המרד ולחולל מהפיכה.
באפריל 1965 נעלם צ'ה מעיני הציבור. עד אוקטובר לא נודע מה קרה אותו, והיו לא מעט ספקולציות. ב-3 באוקטובר 1965, קרא קאסטרו בפומבי מכתב פרידה שצ'ה כתב לו עם צאתו את קובה. קאסטרו הסביר את האיחור בהצגת המכתב בשיקולים באשר לבטחונו האישי של ידידו. המכתב, שרק חלק ממנו מובא כאן, נכתב בתערובת של סערת רגשות וקור רוח: "פידל, אני מרגיש שמילאתי את החלק בחובתי, שקשר אותי למהפיכה הקובאנית על אדמתה, ואני נפרד לשלום ממך, מהקומראדים, מבני עמך שכבר הינם גם שלי... אומות אחרות בעולם מבקשות את מאמצי הצנועים. אני יכול לעשות את שנמנע ממך בשל חובותיך ואחריותך כמנהיג של קובה, ובא הזמן שניפרד... אני רוצה שתדע שאני עושה כן ברגשות מעורבים של שמחה ועצב: אני עוזב כאן את הטהורות שבתקוותי כבונה, ואת היקרים שבאהובי. ואני עוזב את העם שקיבל אותי כבנו... אני מציין שוב שאני משחרר את קובה מכל אחריות, לבד מאלו הנובעות מהיותה דוגמה. אם שעתי האחרונה תפגוש אותי מתחת לשמים אחרים, מחשבתי האחרונה תוקדש לעם הזה ובעיקר לך. אני אסיר תודה על מה שלמדתי ממך, על היותך דוגמה לי, ואני אנסה להיות נאמן לתוצאות הסופיות של פעולותי... תמיד קדימה לנצחון! ארצנו או מוות! אני מחבק אותך עם כל הלהט המהפכני שלי. צ'ה."
הוא לא הותיר למשפחתו שום דבר חומרי. במיטב האמונה המארכסיסטית הוא בטח בכך שהמדינה תדאג לכל צרכיהם.
כשלון בבוליביה
שנתיים מאוחר יותר שב צ'ה ונראה - בקונגו. הסתבר שהוא הסתובב בצפון וייטנאם ובדרום אמריקה, מנסה לחולל מרד ומהפיכה בארגנטינה ובמדינות נוספות, ונכשל כשלון חרוץ, במידה רבה בגלל חוסר נכונות של המקומיים להכיר בצורך הדחוף במהפיכה ולשתף עימו פעולה. לקונגו הגיע בכדי לסייע בארגון מלחמת הגרילה כנגד לא ברור מה או מי, כי באותה עת שלט בקונגו אלפונס מאסאמבה דבא המארקסיסט-לניניסט, שהמשמר שלו סופק על ידי קאסטרו עצמו. גם מקונגו הוא נעלם לזמן מה, ואז, בשלהי 1966, הוא הופיע בבוליביה, אליה נכנס עם דרכון אורוגוָ'אז'י מזוייף. כשהסתבר שהוא נמצא בארצה הכריזה ממשלת בוליביה על ראשו פרס בסך 4,200 דולר. האיש שהיה בפסגת העולם וגם למטה, בא לבוליביה לפגוש את גורלו. מאיגרא רמא בקובה, לבירא עמיקתא - תרתי משמע - בבוליביה.
צ'ה בא לבוליביה בעידודו של קאסטרו. יש האומרים שקאסטרו השתדל להרחיק את צ'ה מקובה, בעדינות. בתואנות שהוא נחוץ במקומות אחרים בכדי להציל את העולם מרשעותם של האמריקנים ושל האימפריאליסטים. צ'ה הכאריזמטי היה אהוב ההמונים, ואף מנהיג, ובוודאי דיקטטור, לא אוהב על ידו אנשים שהם כאריזמטיים ואהובי ההמונים. קאסטרו מצא לידידו "משימות" בכל מיני מקומות בעולם. האמת ניתנת להיאמר שצ'ה לא התנגד. הוא לא היה בנוי לשבת מאחורי מכתבה ולעסוק בשגרת השלטון. הוא קיבל על עצמו ברצון לחרחר מהפיכות ולסייע במרידות, תוך כדי חיי מחנה בג'ונגל, שהיו חביבים עליו - אומרים שהוא לא כל כך אהב להתרחץ והפגין הופעה מרושלת ומוזנחת. חוץ מזה, הוא האמין שאדם צריך לקחת חלק בלחימה ממש על מה שהוא מאמין בו. במכתבו האחרון של צ'ה להוריו ב-1965, בצאתו לחבור ללוחמי הגרילה בג'ונגל בבוליביה, כתב: "אני מאמין במאבק המזויין כפתרון היחיד בעבור האנשים הנאבקים לשחרור, ואני עקבי באמונתי. רבים יכנו אותי הרפתקן - וכזה אכן הנני, אבל מסוג אחר: אחד כזה המסכן את עורו שלו בכדי להוכיח את הדברים להם הוא מטיף."
צ'ה חבר למורדים בג'ונגל הבוליביאני, בהתחלה היו להם הצלחות צנועות פה ושם. הם הצליחו להרוג 30חיילים בוליביאניים, תוך שהם מאבדים רק לוחם אחד. אבל ה"מהפיכה" התנהלה בעצלתיים. צ'ה לא זכה לשיתוף פעולה מצד עניי בוליביה אותם בא "לשחרר" מעול מדכאיהם. רבים מאוד מתושבי בוליביה היו בעלי אדמות הודות לרפורמה האגררית שנערכה במדינה זאת, ולא היו להם סיבות להילחם בממשל ולסכן את מה שיש להם. עם צ'ה היו גם אנשים אחדים מקובה, אבל מרב "צבאו" בג'ונגל של בוליביה לא היה אלא כנופיה של אנשים משולי החברה שלא ברור איזה בסיס אידאולוגי - אם בכלל - היה לפשיטותיהם. הסיוע שקאסטרו הבטיח איחר להגיע, ומה שהגיע היה מועט מדי ובלתי סדיר. צ'ה מצא עצמו בלי חזית עממית לפניו ובלי עורף של סיוע ואספקה מאחוריו. עד מהרה הוא ואנשיו סופגים מפלה אחר מפלה מכוח משימה שאומן לכך על ידי אנשי הסי.איי.איי האמריקני בראשות סוכן מיוחד. סוכן זה הוא פליקס רודריגז, אמריקני ממוצא קובאני הפועל תחת שם הכיסוי 'פליקס ראמוס מדינה'. הוא מונה לסיוע באימון הכוח, במעקב, ובלכידת צ'ה.
כוח זה תפס את המהפכן הלוחם האגדי בקלות והוציא אותו להורג בלי הרבה טכס. מבחינתו של צ'ה זה היה רע מאוד. אבל מבחינת תדמיתו זה היה יוצא מן הכלל. יתכן שאלמלא הוצא להורג היה צ'ה הופך עם הזמן למהפכן מזדקן, ממורמר וחסר הצלחה שזיקנותו היתה מביישת את צעירותו. יתכן שהיה נרקב בכלא שנים ארוכות ונשכח אט אט מלב. יתכן שתמונות חדשות, מבישות, היו מכריעות את הישנות, היפות, ובאות במקומן בליבות האנשים. כל זה לא קרה. משהוצא להורג, הוא נותר צעיר לנצח, עם אחת מתמונות הדיוקן המוצלחות ביותר בתולדות הצילום.
קיצו של מורד
אין דיווחים ממש אמינים על שעותיו האחרונות של צ'ה. הקרב האחרון שלו נערך בגיא בשם קבראדה דל ז'ורו (Quebrada del Yuro), בהרים במרכז בוליביה. הכוח שנשלח ללכדו הצליח להרוג חלק ניכר מן היחידה הקטנה שלו ולפצוע אותו בחלק התחתון של רגלו. צ'ה נתפש חי, ביחד עם שישה אנשים נוספים. מפקד הכוח הבוליביאני קפטן פראדו משדר למפקדו, "סאטורנו, פאפא בידינו." 'סאטורנו' הוא כינוי הקוד של קולונל חואקין זנטנו ו'פאפא' הוא כינוי הקוד של צ'ה. זנטאנו מורה לפראדו להביא אותם לעיירה לה היגרה (La Higuera). זה היה ב-8 באוקטובר 1967. הם מובאים לבית הספר - חדר עלוב אחר - בעיירה ומושמים תחת משמר.
למחרת בבוקר, ה-9 באוקטובר 1967, מגיע הליקופטר עם מספר אנשים, בהם גם צלם. המפקדים במקום עורכים דיון, ולאור ההנחיות מלה-פאז מחליטים להוציא את צ'ה להורג. בצהריים, בניגוד להוראות הסי.איי.איי, מוצא צ'ה בן ה-39 להורג. גורל דומה מחכה ליתר הלכודים. בכדי לקבוע מי יבצע זאת נערכה הגרלה עם קני קש שאחד מהם היה קצר מהיתר. סמל טֶרָן משך את קנה הקש הקצר. הוא נכנס לחדר בו היה צ'ה לבדו, כורע בעייפות אל הקיר. הוא ציווה עליו לקום. כשצ'ה קם ירה טרן בחזהו. אחריו נכנסו עוד כמה חיילים וירו בו אף הם. אחרי הריגתו נוקתה גופתו וצולמה במצלמה שהובאה במיוחד לכך. אחרי הצילום כרתו החיילים את שתי ידיו של צ'ה, והן נשלחו כדי לודא את זהותו בעזרת טביעת האצבעות. הזהות אושרה - זהו צ'ה גבארה. צ'ה נקבר בלי הידיים, ואלו נשלחו לאחר זמן לקובה, היכן שהן נמצאות, שמורות בפורמאלין. מעת לעת מאפשרים לאורחים חשובים במיוחד לראות אותן.
גנרל חיל-האויר הבוליביאני נינו דה גוזמן היה האיש האחרון שראה את גבארה, חי ומת. כלומר, חוץ מן החייל שהרג אותו. אחרי שצ'ה נלכד, נשלח גוזמן, אז טייס הליקופטר, למקום בו הוחזק. הוא היה האחרון ששוחח עם צ'ה לפני הוצאתו להורג, והוא היה זה שהטיס את גופתו למקום שבו נקברה. היה זה שדה התעופה הקרוב, בוואלהגראנדה (Vallegrande), היכן שבור נכרה לצד המסלול וצ'ה וחבריו נטמנו בו. שום סימון לא ציין את הקבר. הבוליביאנים לא רצו שקברו של צ'ה יהפוך למקום עליה לרגל ולסמל. ב-1997 הורתה הממשלה לגלות את מקום הקבורה ולהעביר את עצמותיו של צ'ה לקובה. כשהתגלה הקבר של צ'ה וחבריו היה ברור שהשלד בלי הידיים הוא צ'ה.
שלושים שנה נצר גוזמן את הדברים בליבו. רק ב-1997 גילה היכן נקבר צ'ה בקבר אחים ביחד עם ששת חבריו. בראיון ל'אסושיאייטד פרס' סיפר גוזמן על שעותיו האחרונות של צ'ה ועל שיחתו עימו. הם ישבו בחדר קטן, ביחד עם החיילים ששמרו על צ'ה, וניהלו שיחה אחרי שהוא הדליק לצ'ה את מקטרתו. לדברי גוזמן צ'ה סיפר לו שהוא רצה להגיע לפרו ולעורר שם מרד. אבל קאסטרו התעקש על בוליביה. גוזמן אומר שצ'ה אמר לו שהוא חש נבגד על ידי קאסטרו. לדבריו אמר לו צ'ה פעמים אחדות, "פידל בגד בי?" אבל לא הבהיר מדוע וכיצד.
מספרים שכשהביט בעיניו של המוות, בדמות החייל שבא לירות בו, אמר צ'ה: "אני יודע שבאת להרוג אותי. ירה, מוג-לב, אתה הורג רק אדם." כרוצה לומר: אתה תהרוג אותי, אבל אינך יכול להרוג את הרעיונות שלי. כמו בהמשך לדבריו אלה של צ'ה, אמר קאסטרו בהספד שנשא, אחרי שנודע דבר מותו, בפני קהל של כמיליון איש בהבאנה: "אלה השרים שירי נצחון על מותו של צ'ה טועים. הם טועים, אלה המאמינים שמותו הוא תבוסה לאידיאלים שלו, תבוסה לטקטיקות שלו, תבוסה לקונספט לוחמת הגרילה שלו."
הריגתו של צ'ה עברה בעולם בשקט מפתיע. אולי בגלל שהבוליביאנים הרגו אותו. עם אלה לא מתעסקים. גם כי לא כולם יודעים איפה זה בכלל בוליביה. בא הקץ לענף הזה של המהפיכה, אותה קיווה צ'ה לחולל בדרום-אמריקה כולה, ולאחריה בכל העולם.
האיש מת, המיתוס חי
נחתם הפרק האחרון באגדה ששמה צ'ה גבארה. הפרק האחרון בהשתתפותו. מה שנכון נכון. איש לא היה יותר מהפכן ממנו. היו מהפכנים הרבה יותר מוצלחים ממנו, אבל איש מהם לא עזב את מנעמי השלטון אחרי הצלחת המהפיכה, והלך להוסיף לנסות לחולל אותה במקומות נוספים, כמותו.
"אתה הורג רק אדם." כה דיבר צ'ה גבארה. אילו חי כיום, היה רואה בעיניים כלות איך כלות כל התאוריות שלו, מתמוטטות וגוועות. האדם רוצה לחיות בעודו בחיים. זהו טבע האדם. גם תורם של הקובאנים יגיע. מתי? פעם חשבו שזה יקרה כשעמוד התווך האחרון של הדעות האלו, 'אל קומנדנטה פידל', ילך לגן העדן בתקווה שהוא קומוניסטי. זה לא קרה. כמו שיכולת לקרוא - בפראפרזה על שייקספיר הגדול - לא באתי להלל את צ'ה, באתי לקבור אותו. סופית.
אבל נותרת השאלה, מה סוד הקסם? צ'ה נכשל בכל המהפיכות אותן ניסה להנהיג. בחלקן באופן ממש מחפיר. ככל הידוע לי לא היתה אף מרידה או נסיון הפיכה שניסו ליישם את עקרונות לוחמת הגרילה שלו, והצליחו להשיג את מטרתם. הוא היה אחראי לעשרות, אולי למאות, הוצאות להורג בקובה. הוא שנא עמוקות והטיף לשנאה. הוא סייע לדחוף את כרושצ'וב להציב טילים גרעיניים בדלתה האחורית של ארה"ב ולהביא את העולם אל סף מלחמה גרעינית, ומן הסתם לכליה מוחלטת. כשהאמריקנים גילו זאת והציבו אולטימטום להוצאת הטילים מקובה, הוא ניסה לדחוף את כרושצ'וב להנחית את ה"מכה ראשונה", מה שהיה נענה על ידי ארה"ב ומחזיר את כדור הארץ חצי מיליון שנים אחורה. הוא אף איים, אישית, לשלח את הטילים בארה"ב. אף כי היה זה איום ריק מתוכן, היה בו משהו מצמרר.
צ'ה הוא שנוא נפשם של הגולים הקובאנים בארה"ב. הם רואים בו רוצח חסר רחם, שהוציא להורג רבים מבני משפחותיהם ומחבריהם. לגבי דידם הוא האיש ששלח קובאנים רבים, שקצב עבודתם לא נראה לו, לרעוב במחנות עבודה נידחים. הוא האיש, שהינו אחד האחראים הראשיים להרס מולדתם ולהורדתה לאשפתות.
איך, אחרי כל אלה הוא כזה אייקון? ברור שחלק הארי מזה קשור לטפשותם של בני האדם ולבורותם. חלק לא קטן מסוד הקסם הוא התמונה המפורסמת. כבר נאמר שתמונה אחת שווה אלף מילים. בעבור הנבערים והפרימיטיבים - אלה שזקוקים למנהיג ויהי מה - תמונה כזאת מוצלחת שווה יותר מכל המלים גם יחד. בעבור רפי השכל המתלהמים, מי שנראה טוב כל כך בברט שחור, ברור שהוא גם צודק. בזכות התמונה צ'ה הוא אחת הדמויות המוכרות ביותר בעולם. מוכר, אבל לא ידוע. כמעט כל אחד מכיר את הדיוקן. כמעט אף אחד לא מכיר את האיש. כמעט לאיש מאלה אשר רוממות שמו בפיהם - או דיוקנו על חזם - אין מושג של ממש על "תורתו" שנתעפשה ונבאשה בחלוף השנים. גיבור המהפיכה הקובאנית? נכון. אבל איש לא באמת ראה את המהפיכה הקובאנית כנצחון צבאי גדול כשהיא התרחשה. ואת פרצופה השחוק והכושל אנו רואים כיום, אחרי למעלה משישים שנה של "הצלחה", שהניבו את האומה המשכילה העניה ביותר בעולם.
אבל סביר שחלק מסוד הקסם קשור גם לכמיהה של אנשים למישהו שכוונותיו - שגויות ככל שיהיו - הן טהורות. למישהו שהוא בלתי אנוכי לחלוטין, למישהו שלא נדבק לכסא ולמנעמי השלטון, למישהו שנלחם על הדברים שהוא מאמין בהם, עד מוות. חוץ מזה הוא נראה ממש טוב בברט. כיום, כש"תורתו" שוב אינה מהווה איום של כלום על כלום, נראה שצ'ה נתפש בעיני הבריות יותר כמין לוחם לצדק פיטר פן'י. מעופף. צעיר לנצח.
והגורל, הוא יש לו חוש הומור משלו. דיוקנו של צ'ה פופולרי כיום בקובה יותר מתמיד. והוא מתנוסס בעיקר על שלל מוצרים ממוסחרים, בהם אפילו שעון 'סו'וֹטש רבולוסיון', הנמכרים תמורת דולרים, לצד קוקה-קולה, נייקי ומוצרים קפיטליסטיים דקאדנטיים אחרים, שגורמים בודאי למארקסיסט האדוק להתהפך בקברו המפואר כמו פורפרה.
שניפגש בדברים הטובים.
