על פרפר הגבס עם ורדה שפין גרוס/ מארי רוזנבלום

הוצאת עמדה 2022, עריכה - מרדכי גלדמן (האגדי), עטיפה - תמי בצלאלי.

אז כידוע איני קוראת ספרים, רק שירה, אותה אני אוהבת וקוראת על כל טעמיה.

אין הסבר. זה ככה.

רק עתה בשלה בה ההחלטה לספר את אשר ארע לה בהיותה צעירה. היא מכנה אירוע זה כאירוע מכונן ששינה את חייה. בכתיבה היא הכניסה מומנט עדין של הומור שהשתלב בספרה, ברגעים הקשים בעת אשפוזה.

 

את הספר הזה על 65 עמודיו בלעתי-יכולתי להרגיש כל עצב פגוע, לגעת, להבין.

כמה סיבות לדעתי; האותיות הגדולות והנוחות, הניקוד, הפואמה שהיא סוג של שירה אהוב עלי והתוכן הזה, המסתמך על ציטוטים מהתנ"ך, חוות דעת רפואיות שסתומות עלי, החשיפה העמוקה עד העצם הקטנה ביותר של שפין גרוס – זוהי יציאת מצריים שלה - כל אלה חברו יחדיו והפכו למחול.

 

כל מי שחווה טראומה בריאותית או דומה לה, ירגיש, בקריאת הספר, כאילו הוא שם, שותף לכאב ויבין.

אנחנו נפגשות בבית קפה. היא על אופניים, משוחחות. אין לה זמן. היא מאוד עסוקה. כאן אני מתחילה לא להבין. האם זו אותה אשה שזה עתה סיימתי לקרוא את ספרה. האם זו האישה שהייתה הפצועה קשה בגופה ובמוחה? איך יתכן ?

 

מה היה שם ביציאת מצריים זו ? איך קרה שתוך שלושה חודשים חזרה שפין גרוס והפכה למלכה, לזו השולטת בחייה ונהנית ואומרת "כן" ו-"שמחה" והרבה "חיים"?

 

 נתחיל מאיזו התחלה.

את ספרה היא מקדישה:

 

 "לאוביק, לחיים, ליקום ולכל מי שליווה אותי במסע של חיי".

 

 

זהו ספרה השלישי של שפין גרוס.

 

( )

"לֹא בֵּרַכְתִּי "הַגּוֹמֵל"

 

וְלֹא הוֹדֵיתִי לְפָנָיו

 

אַךְ כָּעֵת אוֹדֶה בְּכָל לְבָבִי וּבְכָל מְאוֹדִי:

 

"בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם

 

הַגּוֹמֵל לַחַיָּבִים טוֹבוֹת

 

שֶׁגְּמָלַנִי כָּל טוֹב"

 

אָמֵן"

 

כרונולוגית, הוא ספרה השני, רק עתה בשלה בה היכולת "לנשום את האירוע".

שפין גרוס הייתה בת 27 בקרות התאונה, במקצועה עורכת דין . חלק רב מהזמן לא ידעה ולא הייתה ערה למתרחש סביבה.

(עמוד 10)

"אִיכִילוֹב, שְׁתַּיִם וָרֶבַע בַּלַּיְלָה

 

חֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּיוּנִי

 

צְעִירָה הוּבְאָה לְלֹא הַכָּרָה

 

בִּגְלַל חַבָּלָה מוֹחִית חֲמוּרָה

 

לְאַחַר תְּאוּנַת דְּרָכִים קָשָׁה

 

חֹסֶר הַכָּרָה עָמֹק

 

הַפְסָקוֹת נְשִׁימָה מְמֻשָּׁכוֹת

 

אִישׁוֹנִים לֹא שָׁוִים

 

שִׁתּוּק פָצְיָאלִיס מֶרְכָּזִי מִשְּׂמֹאל

 

חֶסֶר נוֹיְרוֹלוֹגִי בְּפֶלֶג גּוּף שְׂמָאלִי

 

שֶׁבֶר רָחְבִּי שֶׁל שׁוֹק יְמָנִית

 

שֶׁבֶר תַּת רֹאשִׁי בְּעֶצֶם הַזְּרוֹעַ הַשְּׂמָאלִית

 

חֲתָךְ עָמֹק בְּבֶרֶךְ שְׂמֹאל – פֶּצַע פָּעוּר

 

הֶתְקֵפִים שֶׁל אִי שֶׁקֶט פְּסִיכוֹמוֹטוֹרִי

 

מְגִיבָה לִכְאֵב עָמֹק

 

בַּת עֶשְׂרִים וְשֶׁבַע, לֹא נְשׂוּאָה, יְלִידַת הָאָרֶץ

 

אֵינָהּ פּוֹקַחַת עֵינַיִם

 

לֹא נִצְפָּה שֶׁבֶר בַּגֻּלְגֹּלֶת

 

דְּרוּשׁוֹת 4 מָנוֹת מִבַּנְק הַדָּם

 

סוּג דָּם A

דָּחוּף"

 

 בשלב זה, ובעוד שלבים בהמשך שפין-גרוס מוזנת מדוחות רפואיים. כששבה הכרתה אליה הייתה אבודה והפכה ל"טבולה ראסה". הרופאים ניבאו  "ורדה תישאר צמח".

 

חלק ניכר מהזמן לא ידעה ולא הייתה ערה למתרחש סביבה. רגלה מגובסת, קרחת, זונדה וצינורות, הרבה צינורות, כדורים מטמטמים.

 

בבואה לביתה היא מציינת :

 

(עמוד 14)

 

"עֲשָׂרָה יָמִים וְלֵילוֹת

 

אַיֶּכִּי

 

וְהַנְּשָׁמָה

 

אַיֶּהָּ        

 

הַאִם עָלְתָה בְּמִנְהָרָה מוּאָרָה

 

הַבָּא לְקַבְּלָהּ אִישׁ שֶׁל אוֹר

 

כֻּלּוֹ אַהֲבָה

 

הַאִם הָיִיתִי מְאֻשֶּׁרֶת בִּסְפִירוֹת סוֹדִיּוֹת עֶלְיוֹנוֹת אוֹ

 

מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ

 

"אֲדֹנָי אֲדֹנָי

 

שְׁמַע קוֹלִי"

 

וממשיכה ללוות את מצבה בדוחות רפואיים:

 

" אִירִיטָבִּילִית מְאוֹד" הם אמרו, והרבה תחושות מטורפות וגם מעודדות..  

 

מָשַׁכְתִּי צִנּוֹרוֹת וְנוֹזְלִים וְעֵרוּיִים וּמַכְשִׁירִים וְנִתַּקְתִּי

 

וְהִקִּיפוּ אוֹתִי בְּהַשְׁגָּחָה פְּרָטִית מְחַבֶּקֶת

 

וַאֲהוּבָתִי מוּל הַפַּארְק אָמְרָה:

 

"תַּבְטִיחִי שֶׁלֹּא תִּמְשְׁכִי"

 

"תַּבְטִיחִי לְעַצְמֵךְ" אָמַרְתִּי –

 

וְסִדְּרָה לִי שְׂרוֹךְ שֶׁאֶמְשֹׁךְ

 

וּמָשַׁכְתִּי

 

(עמוד  18)

 

"וְהִתְעַרְטַלְתִּי

 

חָשַׂפְתִּי אֶת גּוּפִי הָעֶלְיוֹן

 

וְכִסּוּ אוֹתִי וְהִתְפַּשַּׁטְתִּי וְחָשַׂפְתִּי

 

אֶת שָׁדַי

 

הַאִם בִּקַּשְׁתִּי לְהִשְׁתַּחְרֵר מֵאִסּוּרִים וַחֲסִימוֹת

 

לִהְיוֹת פְּצָצַת מִין כּוֹבֶשֶׁת בְּלִי בּוּשָׁה וְאַשְׁמָה?

 

הַאִם בִּקַּשְׁתִּי לִהְיוֹת רוֹז הַגְּדוֹלָה מִן הַחֲלוֹמוֹת?

 

"פְּגִיעָה בָּאֻנּוֹת הַפְרוֹנְטָלִיּוֹת" הֵם כָּתְבוּ

 

חֹסֶר עַכָּבוֹת, רִגּוּשִׁים, יִצְרִיּוּת, גֶ'סְטוֹת מִינִיּוֹת –

 

הַאִם בִּקַּשְׁתִּי אַהֲבָה"

והמוח ממשיך ומשטה בה. היא נעה בין שטיון להתפשטות. הסמים מכלים את מוחה, הגוף מבריא לאיטו, מאוד לאיטו, נופלת וקמה ושבה ונופלת. הנשמה נשמטת, תחושה של שבר ואסון

 

"הרי פחד אפלים, המסך ירד".

 

"לעיתים אפיזודות של צלילות דעת ....מבולבלת, מתפשטת, אי שקט." (עמוד  29)

 

 היא מועברת למרכז השיקום לוינשטיין

 

"עדיין בגבס, בעיה בגזע המח, ליקויים מנטליים, משתחררת בדרך אל האור, עוברת שיקום מח."

 

 

 

משתקמת. מתחילה לקלוט עולם.

 

(עמוד 41)

 

 

 

"לֹא עֶצֶב עַל עוֹלָם שֶׁהִשְׁתַּנָּה

 

לֹא בֶּכִי

 

לֹא פַּחַד

 

לֹא יֵאוּשׁ

 

לֹא כְּאֵב

 

לֹא תְּהוֹם

 

לֹא חֶסֶר

 

לֹא אֲנָחָה

 

לֹא עֵינַיִם מְצֹעָפוֹת

 

לֹא דְּמָעוֹת פִּתְאוֹמִיּוֹת

 

לֹא צַעַר עַל יֹפִי שֶׁאָבַד

 

עַל פְּרֵדָה

 

לֹא הָיוּ בִּי חֲרָדָה וּבְדִידוּת

 

מְנֻתֶּקֶת הָיִיתִי מִכֹּל וָכֹל

 

וּמֵעֵבֶר – רַק רֵיקוּת

 

חָלָל גָּדוֹל וָרֵיק נִפְתַּח בְּתוֹכִי

 

הָיִיתִי רְגוּעָה, מַחְלִימָה וְחָפְשִׁיָּה

 

מִכָּל מַחְשָׁבָה מְיַסֶּרֶת

 

 

 

שָׁנִים קִנְּנָה בִּי תְּחוּשָׁה מוּזָרָה

 

בְּהִירָה וְחַדָּה

 

יְדִיעָה מֻקְדֶּמֶת מַקְפִּיאָה וּנְטוּלַת כְּאֵב

 

שֶׁאֶשְׁתַּחְרֵר מֵאֲחִיזָה בַּחַיִּים

 

כְּשֶׁאֶהְיֶה בַּת עֶשְׂרִים וְשֶׁבַע

 

אֲבָל לֹא יָדַעְתִּי

 

שֶׁאֶוָּלֵד מֵחָדָשׁ

 

 

 

הִנֵּה אֲנִי מַתְחִילָה"

 

 

 

 

 

יציאת מצרים, הענקית שלה, מלווה הייתה, כל העץ בריקות.

 

אך היא ממשיכה את חייה עם החיים. כואבת......(עמוד 54)

 

".....אֲבָל הַשְּׁרִירִים מְדֻלְדָּלִים

 

הָרֶגֶל נְפוּחָה וּכְאוּבָה

 

וַאֲנִי מֻדְאֶגֶת

 

אוּלַי אֲנִי לֹא כָּזֹאת מַחְלִימָה מִצְטַיֶּנֶת

 

וְהַכָּתֵף הַשְּׂמָאלִית מִסְכֵּנָה וּמֻגְבֶּלֶת

 

רַק עַד 160 מַעֲלוֹת

 

לֹא תִּתְיַשֵּׁר לְעוֹלָמִים וְכוֹאֶבֶת

 

צָרִיךְ לְחַזֵּק אֶת הַשְּׁרִירִים

 

יָדִי הָאֻמְלָלָה, אֲנִי חוֹשֶׁבֶת וְכוֹעֶסֶת

 

"וַרְדָּה, דַּי עִם הָרַחֲמִים הָעַצְמִיִּים

 

עַל פֶּלֶג גּוּפֵךְ שֶׁנֶּחֱלַשׁ

 

עַל הַנִּמּוּל בַּנְּחִיר הַשְּׂמָאלִי וּבְכַף יָדֵךְ

 

עַל רְאִיָּה כְּפוּלָה

 

עַל גַּלֵּי הַמּוֹחַ הַמִּסְתּוֹרִיִּים

 

מַיִם חַיִּים וּגְדוֹלִים אָמַר

 

"יֵעָלֵם, יִמּוֹג

 

לְאַט לָךְ

 

תִּהְיִי שְׁקֵטָה"

 

 

 

"וֶרֶד פּוֹרֵח מֵעָפָר " (עמוד 55)

 

 

 

 

 

לא עוצרת. נוכחת בכל רמ"ח אבריה, תוססת, נושמת, חיה – "שגמלני כל טוב. אמן".

 

 

 

"אָסַפְתִּי תְּשׁוּקָה לִהְיוֹת

 

מָשַׁכְתִּי בַּחֲבָלִים וְהַחַיִּים בָּאוּ אֵלַי

 

הִתְחַבַּרְתִּי לְעַצְמִי

 

חַשְׁתִּי בְּהִירוּת

 

הִתְחַזַּקְתִּי

 

 

 

הִנֵּה אֲנִי

 

כָּאן וְעַכְשָׁו

 

אֲנִי בְּדַרְכִּי, עָפָה אֶל הָאוֹר"

 

 

 

היא קוראת לעצמה "ורד פורח מעפר" (עמוד 55) כן היא, ורדה שפין גרוס פרחה מעפר מהאבק של הכלום והפכה לפרח. חושקת ואוהבת וחיה !

אכן כך.

ואני כל העת שואלת וחוקרת מה יש בה, בשפין גרוס, וגם בנו, הגורם לנו לעיתים, לקום לחיים? מה יש באחר שאינו רוצה לקום מעפר ומתחפר בו והופך לנכה בגופו ונפשו וחי על קצבת הביטוח הלאומי? מהו אותו כח מרים? האם אלוהים בוחר בנו -  מי ילך למיתה? מי ילך לחיים? מי יהיה נכה כל חייו ?                                                                                                                                                                                                  או אולי איזה כוח נסתר שעדיין לא גיליתי וייתכן שלעולם לא אדע ולא אבין.

 

ואולי, האהבה.  היכולת לתת אהבה ללא גבולות יוצרת אהבה גדולה יותר, ענקית, בריאה ומנדבת לנו חיים?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

logo בניית אתרים