על וודקה סברס עם ארמן אוונוב / ראובן שבת
ספרו הראשון של ארמן אוונוב, יכול להוות כרונלוגיה משעשעת על המעבר מסוף המאה ה20 ועד ימנו.. ומעבר לכך-גם מבט משעשע, הומריסטי, מעט ציני ואירוני על התמודדיות אישיות באמצעות מכתבים עצמיים שלא נחשפו מעולם. ארמן, הוא בעל דרגת אמן גבוהה בקראטה, מטפל אלטרנטבי וכותב הרבה.
ספר מעט על עצמך, ומדוע בעצם אתה כותב?
נולדתי, למדתי, עובד.
כדי לענות על השאלה "למה אני כותב" (שמטרידה אותי מגיל שש בערך) אעזר בגדולים ממני. ג'ורג' אורוול השיב על השאלה הזאת כך "מתקופת הילדות, אולי מגיל חמש או שש, ידעתי שכשאגדל, בהחלט אהפוך לסופר. מגיל שבע עשרה עד עשרים וארבע ניסיתי לוותר על הרעיון הזה, למרות שתמיד הבנתי שאני בוגד ביעודי האמיתי ושבמוקדם או במאוחר אצטרך לשבת ולהתחיל לכתוב ספרים." במסה משנת 1946 "למה אני כותב" (Why I Write) הוא מתאר גם כמה מוטיבציות שמלוות כל סופר:
1. אנוכיות טהורה. הרצון להיראות חכם יותר, הרצון שידברו עליו, ייזכרו אחרי המוות, הרצון להתעלות על אותם מבוגרים שהשפילו אותך בילדות וכו' וכו'.
2. אקסטזה אסתטית. תפיסת יופיו של העולם או, מצד שני, יופיין של מילים, הארגון המדויק שלהן. היכולת ליהנות מההשפעה של צליל אחד על השני, משמחת החוזק של פרוזה טובה, מהקצב של סיפור גדול.
3. מומנטום היסטורי. הרצון לראות דברים ואירועים כפי שהם, לחפש עובדות אמיתיות ולשמור אותם לדורות הבאים.
4. מטרה פוליטית. הרי גם הדעה שלאמנות לא צריך להיות שום קשר לפוליטיקה היא כבר עמדה פוליטית.
בניגוד לסופר הדגול אני מגיל שבע עשרה עד עשרים ושבע כתבתי סטנד אפים ומחזות הומוריסטיים. אנוכיות בהחלט מהווה חלק בלתי נפרד של כל יצירה, מסכים. להרצון להראות חכם מאחרים... אני חולק על זה. מה שנאמר לי הרבה פעמים בחיי "אם אתה כזה חכם למה אתה עדיין עני" שינה את הדימוי של עצמי בעיניי. אקסטזה אסתטית מצויה אפילו בדברים הכי קטנים ופשוטים. צריך לדעת להבליט אותם ולהנות מהם. ממומנטום היסטורי – זה מה שבאמת מוביל אותי בכתיבתי. פוליטי? במדינת ישראל כל דבר יכול להתפרש כפוליטי. האם ג'ורג' אורוול עונה על השאלה? בהחלט כן.
במה עוסק הספר ומה ייחודו?
זהו ספר שהוא רומן מכתבים ובו זמנית אוטוביוגרפיה מוזרה בה הדמות המרכזית (הסופר) אינו מהווה הדמות הדומיננטית. הוא לא מספר את סיפור חייו, אלא מביט על המתרחש מהצד בתור צופה שמדי פעם מסיק מסקנות פילוסופיות שמגבשות בהמשך חייו את אישיותו.
מתוך ההקדמה:
"... חששתי שעם הזמן כל מה שקרה בחיי יימחק מזיכרוני ויהווה אוסף של סיפורי שווא. אז החלטתי לתעד את המציאות כפי שהיא הייתה – יפה ומכוערת, אדיבה ומרושעת, חלקה ומחוספסת. לא מושפעת משיבושי זיכרון או ייסורי מצפון שמתפתחים עם הזמן. החלטתי לכתוב לעצמי את מה שקרה, בדיוק כפי שקרה, כדי שאוכל לקרוא את זה אם אגיע לגיל ארבעים ושש, כי בגיל שבע עשרה היה נראה שבגיל ארבעים וחמש החיים נגמרים."
מי הם 3 היוצרים החשובים ביותר בעיניך ומדוע?
גבריאל גרסיה מרקס - ספרות פוליפונית, השוללת כל ביטוי דוגמטי של העולם. פנטסטי ואמיתי מתמזגים יחד כאשר הדבר הכי מדהים קורה בחיי היומיום. נס מוצג כדבר טבעי שלא מפתיע אף אחד. הוא הצליח לבטא את מימד הזמן במובן הפיזיקאלי, כאשר הזמן עבור כל דמות בספריו זורם בצורה של ספירלה קונית ונדחס עם התפתחות העלילה יחד עם הקצנה של תחושת הבדידות המלווה אותנו תוך תהליך ההתבגרות.
סמואל בקט – הביא את האבסורד לדרגה הגבוהה ביותר של הומור.
צ'כוב - ככלל, בסיפוריו אין יותר משתיים או שלוש דמויות. דיאלוגים המלווים בטקסט קצר, שמאפיין את הדמויות בצורה מדויקת ואקספרסיבית. הקורא בדמיונו לא רק רואה התמונה חיה, אלא גם "מריח" את האירוע המתואר. משפטים בודדים, מעט פרטים מדויקים ואין ספק שהסיפור התרחש במציאות. שפתו של המחבר מוזיקלית וקצבית. בקריאה והאזנה לטקסט נראה כי ברקע נשמעת מנגינה. התחושה הזו מגבירה את הריאליזם של העלילה.
איזה 3 ספרים היית לוקח איתך לאי בודד ומדוע?
ספר שהוא מעשיר ומועיל – אנציקלופדיה. העובי שלו מבטיח בימים קרים לשמשו בתור מדורה קטנה.
ספר שהוא מלא מסתורין ואני קורא אותו מדי שנה מחדש ובכל פעם מגלה דברים חדשים – אוסף תנאי קבלת קיצבה מביטוח לאומי.
וספר שהוא ממלא את הפנאי ואף פעם לא משעמם. התחלתי אותו אין ספור פעמים ואף פעם לא הגעתי לסיומו – זה ספר הוראות הרכבה של כמעט כל מוצר שנקנה באיקאה.
אם לדבר ברצינות - אין לי רשימה שכזאת. ישנם עשרות ספרים שאני אוהב והם שמורים היטב בזוכרוני. לכן, אם זה האילוץ, הייתי לוקח שלושה ספרים שעוד לא קראתי. למרות שההעדפה שלי האמיתית היא לקחת שלוש חוברות ריקות וכלי כתיבה. במקרה זה אוכל להבטיח שבעוד כמה זמן יהיו לך שלושה ספרים חדשים. סיכוי קלוש אבל בהחלט יתכן שבחלוף הזמן ארכיאולוגים יגלו עותק של אחד מהם באיזה אי בודד ונידח.
--
