הניסוי של פבלוב בכלבים בו התנה את סימני הרעב שלהם לקול צליל הפעמון; כלומר התקה של התעוררות הרעב מהמזון אל הצליל המבשר אותו; קשור בוודאי באיזו התענגות סדיסטית של המדען המעורר מועקה בחיה בגלמו בשבילה איזה אובייקט מוזר הבא להפר את מערך שאריות האינסטינקטים הביולוגיים שעוד נותרו לכלב המסכן החי בקרב בני האדם.
זה המקרה הקל של ניסוי בחיות ולמעשה, זהו אילוף בלתי נמנע של חיות המחונכות באופן אקטיבי או פסיבי לתּור, לא ללא מועקה, אחר התשובה לשאלה: מה האחר רוצה שאהיה... הרעיון של העתקת התוצאות המצויינות שקיבל פבלוב עם כלביו אל שדות חינוך האדם, קנה לו אוהדים רבים בקרב מחנכים, הורים ופסיכולוגים והוא מיושם במלוא הלהט ואף האכזריות על ילדינו ובמחנות החינוך מחדש בחברות מסוימות.
אין לנו אשליות; זוהי החברה האנושית והיא אינה יכולה להימנע מלהתענג על גופו של איזה אחר מתחת לכל מיני אידיאולוגיות שבשמן היא פועלת.
ללאקאן לא היו אשליות באשר לממד ההתנעגותי של המדען העורך ניסויים בבני אדם (למשל פיאז׳ה שערך ניסויים חשובים בילדיו למען האנושות ובחיות( ממשיכו של לאקאן, מילר, רואה בהתניה הפבלובית את הפרדיגמה של פגיעת המסמן בגוף, בהכפפת הביולוגיה למשטר ההתענגות בשפה, שהרי הכלב לא מגיר את רירו רק לנוכח ריח הבשר, אלא גם עם הישמע צליל הפעמון שבישר עד לא מכבר את בוא ארוחתו. מה שהיה שמור לבשר עובר עתה גם אל צליל הפעמון.
למעשה מה שפבלוב עשה בניסוייו היה לא פחות מהמחזת אותו רגע משוער הנופל מחוץ לזמן של טראומת כניסתו שלו לשפה דרך המסמן שהיכה אותו והוטבע בבשרו.
זהו ״רגע״ שלא פוסק מלחזור, לא פוסק מלא להיכתב וממנו ברא פבלוב את חייו. אלא שהאדם הנמצא באנליזה לאקאניאנית לא יכול להמשיך לשקר לעצמו באשר לסיפוק הסדיסטי שהוא מפיק מדרך חייו המסתתרת מאחורי אידיאל מדעי של תרומה לאנושות, ולכן, אם יבחר, יוכל ללכת בדרך אחרת העושה ממה שנכפה עליו חיים
