אירוע למשורר יקיר בן משה בתאטרון תמונע/ מארי רוזנבלום
תיאטרון "תמונע" ערך אירוע לכבוד המשורר והעורך הספרותי, יקיר בן משה , בהשתתפות להקת "אנטישפע" בעריכת חגי ליניק.
האולם היה בעמוס חברים ומעריצים והוא, בן-משה, נבוך, ואינו ממהר להופיע מול מכבדיו. משהו בו מתבייש, מתרגש, נבוך או......לא אוהב להופיע.
בין אורחיו-חבריו היו אלי אליהו, נוית בראל, רן יגיל, רוני סומק.
כל אלה סיפרו על ספרו, הקריאו קטעים מספרו האחרון, דיברו בשבחו והלהקה שרה את שיריו.
צוטטו מספר שירים :
שירת הציקדות, הו הסלע האדום, הציפורים של ברונו שולץ, למה אני צריך תמיד..., אני אומר לאיתמר אני אוהב אותך, לאט באתי אל הילדים ועוד כמה שירים.
זה ספרו השישי של האיש יקיר בן משה, המוכר לרבים בשל היותו מורה המלמד כתיבה יוצרת ועורך ספרי שירה.
המונח "שומר הלילה" מתאר צורת ממשל פילוסופית ופוליטית המתערבת ודואגת להגן על האזרחים מפני תוקפנות, הונאה, זכויות קניין, משפט ואכיפת אי תוקפנות של המדינה ומשמשת "שומר לילה" הדואג לשלום האזרחים.
מה מצא לו בן משה לקרוא כך לספרו? על מי עליו לשמור בלילות? איך הוא שומר על האזרחים שלו? מי הם אזרחיו? מה היא אותה מדינה? מה יש שם, איזה סוד כמוס שמאלץ אותו לשמור,
אנחנו יודעים שהכל יכול להיות. גם בן - משה יודע זאת והוא שומר ומגן ועוטף את עולמו הקטן, עולמו המכיל את שני ילדיו , אשתו וזיכרונתיו.
רן יגיל, מבקר הספרות של עיתון הארץ, כתב:
"יקיר בן־משה הוא משורר משתנה והשינוי, במקרה זה, הוא לטובה. הוא יודע להפתיע מספר לספר ואינו שוקט על שמריו. אין הוא שייך לאותם אמנים שמתבצרים בנוסח אחד ו"רשמו פטנט". הוא איש של ניסויים פואטיים וחיפוש דרכי מבע. אולי הדבר בא לו מהאהבה הגדולה שלו לאמנויות בכלל ולספרות בפרט. אמן מתגוון הוא יתרון במחוזותינו הפואטיים...."
אכן זה ספר שירה פואטי. אין בו חרוזים ואין בו שורות קצרות אבל הוא אומר שירה.
.
כל החוויה עם ילדיו מתובלת בצחוקים, בדגדוגים, בשלמה ארצי, ואני מתמלאת קנאה איך לא עטפו אותי ככה. רק אהבו אותי פשוט, פשוט.
הוא מדבר/ מרחף שירה " בזוך השקיעה אנו טובלים את הבית שירה." והמוסיקה לעיתים נעלמת
בעמוד 32 הוא מגלה לקורא " הלילה חלמתי שהמוזיקה שוכחת את פנינו אני כותב על הפנים הנמחקים."
ואולי זה יצחיק את הקורא, אני נרעשתי, מה יעשה המשורר ללא המוסיקה שהיא נשמתו?
והנה שיר נוסף:
" לאט באתי אל הילדים,
לאט מצאתי אותם נולדים.
הם בראו בי בתים, חשמל, שירי ערש,
מצאו בי מים ומדבר, שברו כנף
לחלוץ ממני את מעוף הפחדים הכושל
של 'אל תעזבוני',
בראו בי את שפת האבהות.
אני אמרתי אור והם מצאו בי צל.
אני אמרתי בואו והם הלכו וגדלו,
תפחו לכיכר עגולה, ללא פנים
ללא גדרות.
לאט באתי אל הילדים
ללמד אותם לעזוב אותי בצד.
הראתי להם את הדרך לחדרם,
לחצר,
לבית הספר.
הראתי להם את השעון הגדול ואמרתי
קומו, מאחרים.
ועכשיו הם גדלים והם הולכים ברחובות,
מפיצים את גיל 10 לכל מקום.
הרוח נושאת את גובהם, את משקלם,
את השדים והפרחים הדבוקים בהם,
את הימים שקראו לנו לבוא לחבקם,
שלא נעזוב,
שנשאר עוד קצת, עוד סיפור אחרון ודי.
זו הרוח נושאת את יופיים
דרך כל רחובות העיר.
תל אביב
בוערת ריחות ילדים,
כשאנו באים להטביע
געגוע על לבם, סביב חדרם,
רק בכדי שיוכלו שוב לעזוב אותנו
באצילות,
בכל כך הרבה אצילות,
לקום ולעזוב."
כשבן משה נפרד מבנו בהובילו לבית הספר קשה עליו הפרידה (עמוד 52):
"מיכאל שלי אל תמהר, לך לאט, תזחל אל החיים, אך אנא הבט: ילד, גב, ילקוט – האם זה כל מה שאתה משאיר לאביך בשער בית הספר?"
כל העת הוא זז מן העבר הסודי שלו אל העתיד, זוכר את אביו כתינוק, ממציא סיפורים. עת ליל הוא מספר לילדיו סיפורים בחושך (עמוד 58) .
"בעלטה העוטפת את החדר, אני קם ומחבק את מיכאל. אל תשכח, לא תמיד אנחנו צריכים לשמוע את המלים, לפעמים כדאי לתת להן לשתוק, ללמד אותן לנשום אויר, להריח בדידות. רק ככה נוכל לברוא סיפורים, דרך לעיסת הדממה. אתה שומע את החדר? זה היחד שלנו שנוגע בקירות, זו היד, הכתף והצוואר של המלים כולן. עכשיו בוא תתכסה טוב, אני הולך לספר לך מהו עולם".
בתוך כל העולם הזה בן - משה ער לבדידותו, לזו של ילדיו, משפחתו. דרך אותה דממה הוא בורא עולם ודרכה הוא חש במעגל את בדידותו, צערו וצער ילדיו.
בפרק נפרד ויפהפה בן משה מספר על שירלי, אשתו. (עמוד 83)
"זוהר ללא סוף. המיית מצולות. דגי אור משתאים מול יופיך, קומתך, מקיפים את גופך, אוחזים את פנימיותך בתוך זוהר חלומי, רחמי וקדום, נושאים אותך מעלה ומטה ללא מלים, ללא קצה, ללא תהום. ובמרקם היפה בעולם, פתאום זהרו פניך בשפע של רוך וקדושה. ראיתי אותך שם, נגה אינסופי טובל בצלוחית של אור. ובתוך שפעתו של היופי, בתוך דבשו הנפלא של הזמן, בין שקיעה לזריחה, הבנתי שהאהבה שלנו נידונה להיוולד שוב ושוב. זהו קסם הבריאה, הקתדרלה של היופי, סוד המשפחה והזוגיות."
הרי לכם קסם הבריאה!
בן - משה בורא את האושר , מטפח ושומר עליו פן יפוג הקסם הזה.