מאמר:

על פרשת מצורע/אורית כרמל רפאלי

פרשת "מצורע" היא המשכה הרעיוני של פרשת "תזריע", ועוסקת אף היא בעינייני טומאה וטהרה, ומנכיחה את חלקם המשמעותי של אלה בחיי בני התקופה. בלבה של הפרשה עומדת הצרעת בשלושה מופעים- צרעת הגוף, צרעת הבית וצרעת הבגד. עניינה - "ספר הדרכה" לכהן, ונכללות בה פעולות לזיהוי הנגע, הכרזתו וטיהורו. ראשית הזיהוי- הרחקה מהמחנה, המשכו הליך ההיטהרות עד לחזרה שלמה לחיק הקהילה בתיווכו של הכהן. הליך ההיטהרות מהצרעת זהה באדם ובבית. כאשר מבריא המצורע עליו לעבור טקס היטהרות הכולל נטילת שתי ציפורים חיות, מקל מעץ הארז, צמר צבוע וצמח אזוב. בנוסף, הטקס כולל הבאת קורבן (קיימת הבחנה בין קורבן האדם העני לאדם בעל היכולת), ניקוי הבגדים והגוף, לרבות הרחקת שיער, המתנה של שבוע והבאת קורבן נוסף ביום השמיני. בסיום הפרשה מובאים דיני טומאה נוספים- זב, זבה ונידה.  

אין לדעת אם הצרעת המוזכרת בפרשה היא זו המזוהה היום עם מחלת הנסן, ונפוצה עדיין בחלקים מסוימים בעולם. תזכורת חיה למחלת הצרעת קיימת בארץ במבנה המכונה 'בית הנסן' הנמצא בירושלים, בו שכנו מצורעים במתכונת אישפוזית עד שנות השמונים של המאה ה-20. מפתיע לגלות שהמבנה שזוכה כיום למעמד של שימור, הוסיף לשמש מרפאות חוץ למחלת הנסן עד שנת 2002. קיומו של המבנה בבחינת תזכורת לכך שהצרעת קרובה אלינו ואינה רק בגדר ממצא רפואי קדום שנכחד מן העולם. משהו בהוויה שלה ממשיך לאיים על חברת בני האדם. בהקשר זה כדאי לצפות בסרט "אן" (2015) של הבמאית והתסריטאית היפנית נעמי קוואסה, המאפשר הצצה בעין חומלת על חולי הנסן בני ימינו.

החשיבות הרבה שייחסה החברה היהודית להלכות הטומאה והטהרה מתבטאת בקיומם הנפוץ של מקוואות טהרה ברחבי ארץ ישראל. מחקרו של הארכיאולוג פרופסור רוני רייך משנת 1990 מעלה כי קורפוס המקוואות מתקופת הבית השני כולל מאות מקוואות אשר נמצאות ב- 108 אתרים: ירושלים וסביבתה, מדבר יהודה ושפלת יהודה, עמק הירדן, הר חברון, בקעת באר שבע והנגב הצפוני, הגליל, הגולן, שומרון, בנימין, כרמל, מישור החוף ועבר הירדן המזרחי. מעניין כי מספר מקוואות הטהרה הידועים בימי הבית השני גדול פי שבעה ממספר המקוואות הידועים מתקופת המשנה והתלמוד. כך או כך, קיומם של אלה מעיד על המקום העמוק שייחסו היהודים לטהרה.

לעומת פרשת "תזריע", הנוכחות הפיזית של הגוף בפרשה זו אינה בלתי מעורערת. הבית יכול אף הוא להיות נגוע בצרעת. כאשר נראית פטריית עובש יש להוציא את החלק הנגוע, לבנות קיר חדש, ובמקרים מסוימים אף להרוס את הבית כולו. טקס ההיטהרות זהה לצרעת באדם.

הטומאה והטהרה נדמים כשני יסודות הקיימים בנפש האדם, ולפיכך הבגד והבית הם בבחינת מטונימים לאדם. גוף האדם, כמו גם הבגד שהוא לובש והבית בו הוא גר, הנו קליפה, בית קיבול לנפש.  ברובד העמוק של הדברים הטומאה היא טומאת הנפש, ומכאן גם ההבנה את העונש הקשה המוטל על הנגועים בה- ההרחקה מן המחנה, הנידוי. הצרעת מסומלת כעונש לאדם שחטא, סימן חיצוני למעשה פנימי. בית אשר פשט בו הנגע מטמא את הרהיטים והחפצים הנמצאים בבית, ואת האנשים הנמצאים בו. הרעיון כי חפצים ורהיטים יכולים להיטמא מכניס בחפצים נשמה, ויוצק בהם משמעות.

בפרק 'ספינת השוטים' (ע"ש ציורו של הירונימוס בוש) בספרו 'שגעון בעידן התבונה' מדבר מישל פוקו על שורשי הנידוי וההרחקה של המשוגעים, אלה שנחשבו לקדושים דורות קודם לכן, לאי מרוחק. לדברי פוקו, המשוגעים תפסו את מקומם של המצורעים במושבות שהתרקנו מחוליהם עם הצטמצמות היקף המחלה. בעצם הוצאתם אל מחוץ לזמן, לשולי כל מערכת וסדר, מופרדים מהלוגוס, פוחת איומם על החברה.

נידוי מהמחנה עשוי להיות קשה יותר מהצרעת עצמה. הריחוק החברתי שחווים חולים קשים בקורונה מדגים את הצער הזה, אולם בעין היהודית סיפור הצרעת הוא סיפור של תיקון וריפוי. כדברי רבי נחמן- אם אתה מאמין שאתה יכול לקלקל תאמין שתוכל לתקן. היציאה מהחברה והשיבה אליה, החזרת הסדר הטוב של הקיום.

אם כן, לצרעת נוצקה משמעות רוחנית. לפי רש"י צרעת באה כתוצאה מלשון הרע. צפצופי הציפורים מסמלים את איבר הלשון, עץ הארז מסמל גאווה ושחצנות, שיני התולעת והאזוב- דברים שפלים ונחותים בטבע. התיקון של המצורע- הענווה. המצורע פגע באנשים בסביבתו, ולכן מורחק מהחברה. מי שמדבר וחושב רע על הזולת, יוצר בינו ובין הזולת חיץ והפרדה, לכן לוקה באופן גשמי בצרעת שמבטאת את ההפרדה. ההוצאה מהמחנה למעין הגליה נועדה על מנת שיחווה את הריחוק שגרם במעשיו. ידוע כי מרים אחות משה חלתה בצרעת לאחר שדיברה רע על אשת משה. מעשה הטהרה קושר קשר בין ניקיון הלב לנקיון הגוף, טומאה וניקיון פנימיים שמקרינים החוצה.

הפרשה מעניקה נחמה. ידיעת הסדר הטוב הקיים בעולם היא חילוצו של תיקון מתוך ההליכה הסבוכה בכללים המובאים בפרשה. קיימת הנהגה מסייעת, האל צופה באדם, בפנימיות שלו, בוחן כליות ולב. בבסיס הדברים מונחת ההנחה שקנאה, צרות עין ורכלנות היא אנושית וכולנו לעתים לוקים בה.

*

הרעיון המובע בהפטרה "שבת הגדול" (מלאכי ג', ד'-כ"ד), הנקרא בשבת שלפני הפסח, מהדהד במהופך את המסופר בפרשת "מצורע". הנביא מלאכי, האחרון מבין נביאי תרי עשר, מוכיח את העם על חטאיהם, ודורש מהם: "שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם אָמַר ה' צְבָאוֹת" (ז'). העם עונה בסדרת שאלות הנראות כמיתממות ומתחמקות מלקיחת אחריות:  "בַּמֶּה נָשׁוּב" (ז') " בַּמֶּ֣ה קְבַֽעֲנ֑וּךָ" (ח').
בבסיס ההפטרה עומדת תלונת העם על הגמול האלוהי: "שָׁוְא עֲבֹד אֱלֹהִים וּמַה־בֶּצַע כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְכִי הָלַכְנוּ קְדֹרַנִּית מִפְּנֵי ה' צְבָאוֹת" (יד). ה' מבטיח תיקון: "לַיּוֹם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה סְגֻלָּה" (יז). יגיע היום בו הרשעים יענשו בחומרה: "וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע" (יח), אז יוכלו כולם להבחין בין צדיק לרשע.

אם פרשות "תזריע" ו"מצורע" מלמדות אותנו על הקשר בין סיבה לתוצאה,  מנכיחות את ההנהגה האלוהית השולטת שליטה ללא מיצרים בגופו ובנפשו של האדם, הרי שההפטרה מנכיחה את הצורך של האדם בסדר הטוב, ומביעה את הקושי בכך ששכר המצוות כמו גם שכר העברות איננו מתקיים בעולם הזה, ולכאורה לא ניכרת תגובה מן השמיים. ההפטרה מסתיימת בהכפלת הפסוק הלפני אחרון המספק, בדומה לפרשה,  נחמה.