
צילום: חנה טייב, מרכז מורשת קטיף
על הסרט לב שבור ושפה פצועה / דן אלבו
בימוי: מורדי קירשנר
סרטו הדוקומנטרי של מורדי קרשנר "לב שבור, שפה פצועה" מפגיש מפונים אחדים מגוש קטיף עם עצמם עתה, ועם אלה שהיו אז, בשעתו, כאשר החברה הישראלית על שלל גווניה האידיאולוגיים והתרבותיים הייתה קרועה בפינוי מכאיב ומצער של מתיישבי גוש קטיף מביתם. בקיץ 2005 פינתה ממשלת ישראל באופן חד צדדי את תושבי ההתנחלויות מרצועת עזה, וכוחות צה"ל נסוגו ממנה באופן מוחלט לגבולות המדויקים של הקו הירוק באזור רצועת עזה. את הפינוי יזם והוביל ראש ממשלת ישראל דאז, אריאל שרון. בעתו, תכנית ההתנתקות הייתה שנויה במחלוקת עזה בקרב הציבור, דומה שאותו קרע עודו "מדמם" בלב המצולמים גם עתה.
מהלך הפינוי, כל רגע מרגעיו צולם באופן חי, מצלמות רשתות הטלוויזיה בארץ ובעולם לא חדלו מצילומיהם. כאב המפונים ובמידה רבה גם כאבם של המפנים היה חשוף ומתועד. המצולמים ב"לב שבור, שפה פצועה" צולמו בעת ההתרחשויות בשנת 2005, מורדי קרשנר הבמאי והמפיק מפגיש בסרטו כעשרה דוברים עם עצמם, על רקע צפייה משותפת באיש או באישה שהיו בנעוריהם. הצופה והמרואיינים צופים בדמויות הצעירות ובדמויות בנות ימינו בו זמנית. המצולמים מביטים בעצמם ובבני משפחותיהם בהתרגשות מכמירת לב. חדוה לוי-ויזנר צופה בקלטת של אביה המדבר על חלוציות, אך כובד ההתרגשות והמועקה משתיקים אותה.
הסרט מכאיב, בלא חשיבות לאיזה מחנה פוליטי אתה שייך. באמצעות שאלות מנחות, הבמאי מדובב את הדוברים לספר על תחושותיהם, האם במהלך הפינוי או הגירוש בלשון הדוברים חשו שחרב עולמם? האם חשו נבגדים על ידי עם ישראל ואולי על ידי ההיסטוריה היהודית ואולי על ידי האידאולוגיה האמונית שעל בירכיה התחנכו? האם חלפו בהם מחשבות "לשבור את הכלים" לסרב להתפנות גם במחיר עימות פעיל עם חיילי צה"ל? האם עלו בדעתם הרהורים להתנגד באופן אלים כדי להישאר בבית שבו נולדו, גדלו והתבגרו? הדובר הראשון אלעזר אמיתי פורץ בבכי.
אחת הדוברות שואלת את עצמה "מדוע הגעגוע אינו נחלש, מדוע אינו פוסק?" הגעגועים לימי ילדותה על חולות הים ביישוב "שירת הים" והכאב הנלווה עדיין לחוויית ההתפנות הכפויה, לא חדלו שבע עשרה שנים אחרי.
עוז לברן מצביע על פערי שפה בין מחנהו ושאר עם ישראל. עוז סבור שאת ההתיישבות בגוש קטיף אפיינה התמימות, הוא מבחין בן תם וטמבל, גורס שהאנשים בגוש היו תמימים, האמינו בכל ליבם בחשיבות התיישבותם בגוש לעם ישראל." הם הלכו לשם בשליחותו של עם ישראל ובשליחות הצורך ההיסטורי להשתרש בכל חלקי הארץ. הוא מסביר "לא הלכנו לגוש קטיף בגלל שקיבלנו שם וילה על הים" אלא בגלל שהמעשה שירת את תכליתה של שיבת-ציון. רעייתו, אסנת, מתוודה שהלקח "שלי מגירוש הוא יותר להקשיב לאחר", הגירוש לדידה קרה בגלל החיץ שעמד בינם והמחנה החילוני-שמאלי. הגם שדיברו עברית שני המחנות דיברו שתי לשונות שונות, איש לא הבין את רעהו, עתה היא מקפידה להאזין לאחר "ופחות לדבר אליו". לקראת סוף הסרט, הבמאי מפגיש את המפונות עם המפנות, מסתבר שגם עבור המפנות, קצינות בחיל חינוך של צה"ל, ההשתתפות בפינוי טראומטית עד היום. אחת המפנות, משחזרת את רגעי הסיום של הפינוי, כאשר הבנות התפללו תפילת ערבית בבית הכנסת של היישוב, בלבה תהתה האם המפונות תשרנה בסיום המעמד את "התקווה", ומוסיפה "להפתעתי, הן שרו את התקווה, לפני כניסתן לאוטובוס. בחינת המשותף לאלה ולאלה, נותר על כנו למרות הכל, שירת התקווה באותו רגע נטעה בלב כולם את האמונה שהשבר ירפא, ש"הדברים יסתדרו", שהדו-שיח בין הצדדים ישוב. הסרט מרגש ומכאיב גם לצופה כמוני, שתמך בשעתו בתכנית ההתנתקות. סיפור על געגועים לעולם קסום כמעט פלאי שחלף, מכאן, וכאב המסרב לַסּוּף מכאן. דומה שחוויית הקיום הישראלי בעצם קשה לכולם. כאז גם עתה.