מופע על שירי רחל נאוה שפיצר ואורי מילשטיין בתאטרון ירושלים/ בלפור חקק

אורי ונאוה בונים אנדרטה לרחל המשוררת

כל מי שחווה את המופע "אורי אקרא לו אורי שלי" יוצא בחוויה מפעימה של שירי רחל.

 לא פעם הקָהל, שבא לחזות במופע, מוצא עצמו מזמזם את השירים ששרה נאוה שפיצר ואפילו לפעמים שר יחד אִתה שירה בציבור... אך בפועל, בתום האירוע מגלים הצופים שהדברים שנאמרים על רחל בקטעי הקישור של נאוה הזמרת, ובעיקר- במעטפת ההיסטורית שנותן ד"ר אורי מילשטיין, מציבים אנדרטת מרשימה לדמותה של רחל ולהשפעתה על האליטה התרבותית של מדינת ישראל.

רחל בלובשטיין נולדה ב-1890, ונפטרה בכ"ט בניסן תרצ"א (1931). בקרוב ימלאו 91 שנים לפטירתה. ככל שהשנים חולפות, אנו נוכחים לדעת עד כמה גדולה הייתה הן כמשוררת והן כמשפיעה על התרבות שנוצרה כאן בארץ.

ד"ר מילשטיין הציג את עלייתה של רחל לארץ, כעלייה שהיא "ציונות מתוך אהבה", ולא ציונות שנובעת מתוך רדיפות ופוגרומים. רחל ואחותה שושנה עלו לארץ מתוך כיסופים לציון. היא מתוארת במופע בקשר המיוחד שלה לאהרן דויד גורדון, מייסד 'דת העבודה', ולברל כצנלסון. רחל  מתוארת כאם מייסדת של תנועת העבודה. במעשיה ובשירתה הייתה שייכת לאליטה המייסדת של 'תנועת העבודה'. בכל מקום שהייתה בו עמדה על כך שידברו רק בעברית,  וגם בכך הייתה נאמנה לזהות הלאומית שלה: קשר לָארץ , קשר לשָׂפה.

שם המופע נגזר מהשיר של רחל "עקרה". רחל הייתה אחות סבתו של ד"ר אורי מילשטיין. הוא ידוע בעיקר כהיסטוריון צבאי, אך התמסר בחייו גם לחקר חייה של רחל המשוררת, מתוך מחויבות להיות השליח שלה בתוך התרבות הישראלית.

בשיר "עקרה" היא תיארה עד כמה ייחלה לילד, וחלמה שהילד ייקרא "אורי":

אוּרִי אֶקְרָא לוֹ, אוּרִי שֶׁלִּי!

רַךְ וְצָלוּל הוּא הַשֵּׁם הַקָּצָר.

רְסִיס נְהָרָה.

לְיַלְדִּי הַשְּׁחַרְחַר

“אוּרִי!” –

אֶקְרָא!

בפתח דברֵי הקישור באירוע, אנו נחשׂפים לשיר שכתב אלתרמן על רחל המשוררת, במלאת 50 ליישוב כינרת:

[השיר נכתב, כמענה לזיכרונותיו של זלמן שז"ר בספרו "כוכבי בוקר", על אהבתו לרחל ועל המפגש הראשון ביניהם בכינרת:]

וּמִבַּעַד לְחַג חֲמִשִּׁים וּמִבַּעַד

לְרִשְׁעוּת מַגָּלָיו שֶׁל הַזְּמַן הַקּוֹצֵר

הִנֵּה יַד מְסִירָה הַבָּרִיחַ מִשַּׁעַר

וְרוֹעָה תִּימוֹרָה שׁוּב יוֹצֵאת מֵחָצֵר

נִזְכְּרֶנָּה הַפַּעַם בַּשִּׁיר נִזְכְּרֶנָּה

וְנִשְׁמַע אֶת קוֹלוֹ שֶׁל הַיּוֹם שֶׁהֵחֵל

נִשְׁמָעֶנּוּ עוֹלֶה כַּדְּמָמָה וּכְמוֹ רֶנֶן

מִן הַשֵּׁם הַיְּהוּדִי הַיָּפֶה רָחֵל

המופע מגולֵל את סיפור חייהָ העצוב של רחל, עד מותה משַחפת. מתברר שאת רוב שיריהָ כתבה בשש שנותיה האחרונות. בחָלייה, היו לה ימיהָ מקור השראה לשירים שכתבה. על מיטת חָלייה, רחוקה הייתה מן החוויות המכוננוֹת של הגירוש מדגניה והגירוש מכינרת. הכתיבה צמחה מתוך הפֶּצע. כל חייהָ נראו לה אז כחלום יעוף:

וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם,

אוּלַי

מֵעוֹלָם לֹא הִשְׁכַּמְתִּי עִם שַׁחַר לַגַּן,

לְעָבְדוֹ בְּזֵעַת-אַפַּי?

...

הוֹי, כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי,

הֶהָיִית, אוֹ חָלַמְתִּי חֲלוֹם?

כמה עֶצב יש בכּינוי "המשוררת מכינרת", כשאנו נחשָׂפים לסיפור חייהָ: עד כמה המקום הזה, שכֹּה אהבה, נותר בעיניהָ "גן נעול". אורי מילשטיין מספר, נאוה שפיצר שרה בליווי פסנתר, ומגילת חייה של רחל נפרשֶׂת לפנינו במופע מרגש. לנאוה מצטרפת במופע בִּתה, רוני שפיצר, המלווה את שירתה בחליל.

הסיפור של רחל כה אקטואלי היום , כשאנו עוקבים בחדשות אחר המלחמה בקייב. נעוריה של רחל בפּולטבה שבאוקראינה עולים לעינינו, ולמִשמע שיר של רחל על חוויית "בֵּין שתי המולָדות" שחוותה:  

הוֹי, אַרְצִי, הוֹרָתִי, מַדּוּעַ

כֹּה שָׁדוּף נוֹפֵךְ וְעָצֵב?

זִכְרוֹנָהּ שֶׁל אֶרֶץ חוֹרֶגֶת

בְּלִי מֵשִׂים עוֹלֶה עַל הַלֵּב:

אוקראינה מופיעה כאן כארץ חורגת, כמולדת שהופכת לאדמה זָרה, עם עלייתה של רחל לארץ ישראל, המולדת האמִתית.

 קשה שלא לזכור, למִשמע שורות  אלה, את לאה גולדברג, ששרה גם היא על חוויית שתי המולָדות, ועל נופי ליטא בשירתה.

אנו נחשָׂפים לחייהָ של רחל ב"חוות העלָמות" ביוזמת חנה מייזל, לעבודת האדמה ברחובות, לשָהות שלהּ בירושלים (הנביאים 64) עקב מחלתה, וגם לימי המחלה בדירתה (רחוב בוגרשוב 5 ) בתל אביב.

החוויות הישְׂראליות שלהּ נותרו חקוקות בה בשיר "ואולי לא היו הדברים מעולם":

מֵעוֹלָם, בְּיָמִים אֲרֻכִּים וְיוֹקְדִים

שֶׁל קָצִיר,

בִּמְרוֹמֵי עֲגָלָה עֲמוּסַת אֲלֻמּוֹת

לֹא נָתַתִּי קוֹלִי בְּשִׁיר?

רחל בתוך עגלה עמוסת אלומות: הלֹא לשֵם כך באה לארץ, לקַחת חלק בַּחיים של החלוצים!.

וכך במיטת מחלתה, אלה הזיכרונות הפוקדים את רחל, והם מלווים את הצופים במופע של אורי מילשטיין ונאוה שפיצר.

גם פרשת אהבתה לזלמן שזר והעצב על הניכּור שלוֹ בימיהָ הקשים עולה במופע זה. וכן אהבתה הגדולה למיכאל ברנשטיין, הסטודנט מרוסיה, שאותו פגשה בלימודיה בטולוז (צרפת).

אהבתה זו הֵניבה את השיר "זמר נוּגֶה", שזכה להיות מוכָּר כ'שיר המילֶניום' של הזֶמר העברי הישראלי, בלחנו של שמואל קראוס:

הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, רְחוֹקִי שֶׁלִּי,

הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, בַּאֲשֶׁר הִנְּךָ –

קוֹל קוֹרֵא בְּעֹז, קוֹל בּוֹכֶה בִּדְמִי

וּמֵעַל לַזְּמַן מְצַוֶּה בְּרָכָה?

תֵּבֵל זוֹ רַבָּה וּדְרָכִים בָּה רָב.

נִפְגָּשׁוֹת לְדַק, נִפְרָדוֹת לָעַד.

מְבַקֵּשׁ אָדָם, אַךְ כּוֹשְׁלוֹת רַגְלָיו,

לֹא יוּכַל לִמְצֹא אֶת אֲשֶׁר אָבַד.

אַחֲרוֹן יָמַי כְּבָר קָרוֹב אוּלַי,

כְּבָר קָרוֹב הַיּוֹם שֶׁל דִּמְעוֹת פְּרִידָה,

אֲחַכֶּה לְךָ עַד יִכְבּוּ חַיַּי,

כְּחַכּוֹת רָחֵל לְדוֹדָהּ.

החוויָה הטעונה ביותר בַּמופע היא המסע של רחל, סמוך למותה להיפרד מנקדימון אלטשולר. נקדימון היה אהבתה הראשונה ברחובות. בתוך הקשר ביניהם, הוא מַסיע אותה בעגלה לחיפה, להיפגש עם חנה מייזל. מתברר שהמופע מתקיים בין שתי עגלות.

בימיהָ האחרונים, רחל יוצאת במצוות הרופא לגדֵרה, שם היה אז  בית מרפא לחולי שחפת. שם היא מסיימת את חייה. היא מבקשת מן העגלון לסְטות מן הנתיב לרחובות, כדי להיפרד מנקדימון. הוא יוצא אליה מן החַווה שלו ברחוב עזרא ברחובות.  הוא רואֶה שֶלד אדם, והוא דומע למראֶה עיניה הכחולות. זה קורה באפריל 1931.

אלטשולר סיפר בעדותו לאורי מילשטיין: 

"ראיתי לפני שֵבר אדם, כולו עצמות, ורק עיניה העצובות היו הדבר היחיד שהביע דְבר מה והוכיח כי לפניי ניצב אדם שעדיין חי". רחל אמרה לו: "נקדימון, התכירני?", וכשהעגלה יצאה לדרכה: "שלום, נקדימון".

על המצֵבה שלה בבית קברות כינרת נחקקו המילים מתוך השיר שלה: "מנגד":

פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד שָׁמָּה – אֵין בָּא, אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ עַל אֶרֶץ רַבָּה.

אנו יוצאים מן האירוע, וזוכרים  כי נְבו הוא שֵם ההר, שממנו ראה משה את הארץ המובטחת, שאליהָ לא יבוא.

רחל לא זכתה לבוא אל נְבו שלה. אך אנו זוכים לראות באמצעות המופע הזה איך רחל המשוררת הטביעה חותם עמוק בתרבות הישראלית וגם במציאות הישראלית.