צילום: אריאלה מנקר
על האלבום FREE של הילה פאר/ לירן אליהו
אלבום עבורי אמור להיות מסע.
אני לא בהכרח יודע לאן אגיע בסוף המסע, אבל אני יודע כיצד להתכונן לקראתו. לכן קשה לי עם אלבומים שקופצים בין כמה סגנונות וכמה מפיקים. זה לא קוהרנטי. זה מרגיש כאילו באמצע החופשה הקיצית שלי בחוף הים, מישהו שלף אותי בהפתעה והחליט שדווקא חופשת סקי בהרים יותר מתאימה כרגע. אני מקשיב לכל סגנון וכמעט אצל כל אחד אני מוצא חלקים מעצמי, אני פשוט מתבלבל בניווט כשזה מוגש לי במנה מרוכזת אחת, באותו האלבום.
איכשהו, דווקא באלבום הבכורה היפהפה של הילה פאר, זה מרגיש שלם. יש כאן חגיגה של כל הישויות שלנו, בלי שאחת תבוא על חשבון השנייה. בלי לסבול ולהתייסר. לפעמים אני מרגיש באמצע מועדון כשכולם מסביבי מרימים ידיים, אחר כך אני דווקא נזרק לקיר, לפינה שהיא רק שלי, ומתכנס פנימה. בשיר אחד אני נזרק החוצה ובשני אני מרגיש כאילו הגעתי הבייתה, ואיכשהו זה דווקא מאוד הגיוני ומסתדר, כמו סלט שכל רכיב שלו אולי טעים בפני עצמו, אבל ביחד מתקבל מעדן לאוזניים, חגיגה של טעמים וריחות וצלילים.
זהו מסע שמתחיל באלקטרוני ועובר למחוזות הפולק וה r&b. לעתים הסאונד הוא קשה וקר ולעתים הוא דווקא חמים ונעים. יש כאן הכל מהכל, משב רוח ליום חמסין ומדורה קטנה להתחמם לצידה בלילות הקרים. לעתים היא נשמעת כמו נוגה ארז המעולה, לעתים זו דווקא אריקה באדו המוכשרת שקפצה לי לראש, אבל בעיקר היא נשמעת כמו הילה פאר, וזה לגמרי מספיק טוב בשבילי.
יש משהו מעניין שהשיר הפותח באלבום FREE הוא דווקא CONTROL. חופש אמיתי, לדעתי, לא נמצא בבריחה ממחויבות. זה לא חופש, זו נוצה שעפה לאן שהרוח נושבת. חופש אמיתי הוא התמסרות לרעיון, למעשה כלשהו, ולבצע אותו הכי טוב שאתה יכול, כשאתה הוא זה שאוחז במושכות ושולט בכיוון התנועה. אין ספק שהילה שולטת כאן בכל, ומעבירה את האישיות הצבעונית שלה דרך כל מילה וצליל.
לא תמצאו כאן עיסוק בנושאים פוליטיים שנויים במחלוקת או מאבק חברתי למען זכויותיה של קבוצת מיעוט. אם אתם מחפשים אלבום שמעצב ומשקף את התקופה בה האומן פועל, אתם לא במקום הנכון. זהו אוסף של שירים אינטימיים שעוסקים בפיגועים קטנים של הלב, בהתמודדויות של החיים, באקס שאתם לא רוצים לחשוב עליו, בבן הזוג הנוכחי שאתם מחפשים איך להושיט לו יד מבעד לאפלה, בצורך לברוח ולהיות חופשי ומנגד באילוצים ובכבלים של החיים, ברצון שלנו להיות אחד עם מישהו ומנגד לא לוותר על עצמנו ועל החופש שלנו, מסוג הדברים והדילמות שלא באמת מדלגים על אף אחד. בסוף היום, כשהלילה יורד, אנחנו יותר קרובים מרחוקים ודומים משונים. כולנו חווים רגעים קטנים של אושר לצד המון ספקות ופחדים, והילה פאר הצליחה לתפוס את הרגעים האלה בצורה הכי מזוקקת וצלולה שלהם. זהו אלבום שצליח לשקף את הצורך שלנו להיות צפופים יחד עם אנשים אחרים במועדון אפוף עשן כדי לרקוד ולהרגיש פחות בודדים לרגע ובו זמנית את הרצון לצאת מדי פעם למרחב הפתוח ולנסות להתמזג עם הטבע ולמלא את הריאות בנשימה עמוקה של אוויר צח ונקי, אלבום של פנימה והחוצה, כזה שאיכשהו נשמע גם עדכני וגם נוסטלגי באותו הזמן. אנחנו נוטים יותר מדי לתפוס את החיים באופן טוטאלי – או הכל או כלום, או שחור או לבן, ושוכחים שאת רוב החיים אנחנו מעבירים באפור על גווניו. הילה הצליחה לתפוס את האפור ולתרגם אותו למילים שלא מטשטשות אותו אלא מעצימות ומדגישות את היופי שבו. רגעים קטנים של יופי.
נפילות? בקטנה. אחת, ליתר דיוק. הרמיקס של RUNNING AWAY פחות התחבר לי. יציאה פחות מוצלחת, שגם אם היה במה להיאחז בה, היא הייתה צריכה להיות נפרדת מהאלבום עצמו.
הילה פאר יצרה אלבום בכורה שכולו קסם, שכל אחד יכול למצוא חתיכות מעצמו בתוכו, שאיכשהו מצליח לשקף את כל הקשת הרגשות האנושיים. בין אם אתם קלאברים שמחפשים צליל חדש שיאתגר לכם את הרגליים כדי לשכוח לרגע או שאתם מחפשים דווקא נחמה וחיבוק, איזה שיר שיזכיר לכם שאתם לא לבד, כולכם תרגישו את הקסם.
