על ההצגה גידול ושמו בועז/ רונה נבון

נתחיל מהסוף: הצגה שפשוט כייף להחמיא לה. מעלה חיוך מרגע קריאת השם שלה. כשמה כן היא. לא גידול סרטני חלילה, אם כי קומית להחריד.

מעשה בחמישה שחקנים מוכשרים שכואב הלב, כמו שכואב הלב על בועז. בועז (שלו גלבר) הוא אהבה נכזבת של  נועה, גיבורת המחזה(אורן דיקמן), שגם כתבה אותו, אקס מיתולוגי בלשון המעטה כזה שיש ברזומה של כל תל אביבי\ת רווק\ה או של כל רווק\ה מעל גיל 30.  אותו בועז, מאובחן בלב הגיבורה ע"י הקרדיולוג מיכאל הנגבי (המרהיב בגאונותו) כגידול ממאיר, כזה שיש להסיר אם ברצונה של הגיבורה להמשיך לחיות, אחרת הגידול יסיר אותה. למען הסר ספק, כימותרפיה לא תעזור פה, ההמלצה: להרוג את בועז. ולשם כך, מציידה הרופא באקדח. נועה הנדהמת מהצעת הטיפול הקטלנית מעדיפה לנסות משא ומתן מדיני עם הלב לפני שתפתח במלחמה, או במילים אחרות: טיפול פסיכולוגי. ככל שמתקדמים הטיפולים אנו עדים לפסיכולוגית (נילי צרויה בהופעת חייה) אשר משליכה על המטופלת את העבר הרומנטי הכושל שלה תוך מתן עצות הרסניות וחיטוטים נשנים וחוזרים בישבן(כן כן). לא די בכך, בנסיונותיה הנואשים להתגבר על הגידול פונה נועה לפתרון המכאיב: הטינדר. שם מזדמנת לה הכרות עם בחור פוסט טראומתי\הלום קרב נוירוטי  (יוסי ירום -הפרדי מרקורי של ההצגה בכל מובן) שסוחב איתו גידול משלו: טנק צעצוע על שלט רחוק.

ועכשיו, זהירות ספויילר: מדוע למרות שהגיבורה עומדת בדרישות הרופא הטיפול אינו מצליח? ואיך ממלחמה אחת אנחנו מוצאים את עצמנו בזירת קרב- שכולם עלולים ברגע אחד לאבד בה את חייהם? מה קורה כאשר הרופא מצייד את נועה בתחליף דמוי בועז להתאמן עליו לקראת פגישתה את בועז ה'אמיתי' אך היא מתועתעת ומבלבלת בין השניים?

ושאלת השאלות: מי יהרוג את מי בסוף?

זוהי הצגה שנוטה למופרכות אך לא מדיי בכדי לגרום לצופה לאבד את האמון ואולי בזכות ההופעות המשחקיות של מרבית המשתתפים שמתעלה מעל כל עלילה בדיונית ככל שתהא.

שאפו ורגשי קנאה ליוצרת שמבטאת בכנות המעוררת אי נוחות בקרב הצופה כשהוא פוגש שם בין שורותיה (שניכר כי נכתבו מדם ליבה) את עצמו ואת הלב המדמם שלו. זה מה שקרה בכל אופן ללב שלי.

עם חיוך ודמעה שהתייבשה כבר מזמן מאחלת לכל אחד מכם שיש לו בועז ללכת להתרפא בהצגה הזו.

מאת: אורן דיקמן
בימוי: תמר קינן
בהשתתפות: מיכאל הנגבי, יוסי ירום, נילי צרויה, שלו גלבר, אורן דיקמן