על ההצגה הר תפארת  בתאטרון אלפא/ מארי רוזנבלום

בערב קר למדיי, אני מגיעה למקום הזה, בדרום תל אביב, להצגה הזו. בחדר המבואה מחכים לכניסה לאולם. השחקנים מתכוננים להצגה בחלקו השני של החדר.

ההצגה דנה בנושאים שהיו אקטואליים טרם הקמת המדינה ובהחלט, ניתן להעבירם לשאלות הנוקבות הנשאלות כיום, אם כי אנחנו כאן ואוגנדה היא כבר לא השאלה.

מי ייסד את ראשון לציון, ולמה לא העבירו אותה לאוגנדה? מי הביא את הברון רוטשילד לייסד את מפעל ההתישבות היהודית בפלשתינה? מה חשב אחד העם על הרצל? מה היו עמדותיו הפוליטיות של בן יהודה? ומה זה ציונות, ולמה?

במרכז המחזה עומדת פרשת חייו של יוסף פיינברג, איש העלייה הראשונה וממייסדי המושבה ראשון לציון, מי ששכנע את הברון רוטשילד בפריז לתמוך בהקמת המושבות היהודיות בפלשתינה, ולאחר כעשור הפך לאחד ממנהיגי המרד כנגד פקידי הברון.

 כל השאלות הפתוחות בדבר החלום הציוני והשלכותיו על מגשימיו וכל הסובבים אותם, נשים וגברים, ערבים ויהודים, מוצגות בו, ונשמעות כאילו נשאלו היום.

אחד עשרה שחקנים, עולים ויורדים  תכופות מהבמה, לבושים בבגדים של פעם, יפים מאוד לטעמי.

הם דנים בכל הבעיות הקיומיות שמעסיקות אותנו כיום במורכבותן ופשטותן בהוויה שלנו,כאן, בארץ הכאובה מאוד הזאת.

לעיתים השיח מלווה באלימות ולעיתים בחנופה ואף בחוכמה רבה

גם הומור היה שם, בגידות. כל הטעמים של אז והיום.

המחזה של עוז, הצגתו על הבמה והאפיונים הדרמטיים שלו הם עירוב מיוחד של ריאליזם נוקב עם משחק מלוטש.

למרות שפה ושם ישנם גם קטעים סתמיים במחזה וההצגה ,הרי המסר שלה, והמהות האיכותית שלה הועברו ומועברים היטב לעיני ואוזני הצופה

לצאת ממעגל החשיבה הקיצונית אולי , לעבר מקום אחר, שבו לא בהכרח החלום הציוני הוא המהות, אלא היחס ההדדי בין בני אדם, במקום שבו הם חיים יחד. באשר הם.

כתיבה: אברהם עוז ובבימויו, עיצוב: טלי יצחקי, כוריאוגרפיה: רן בן-דרור

לחנים ועיבוד מוסיקלי: עדן קלדרון ונֹב שמש, תאורה: ניזאר ח'מרה

משתתפים: אביאל שיליאן, מאשה סמעאן, תום הדס, אסף מור, שני כיהלי, סמי מחאמיד, עדן קלדרון, יעקב שפירו, מורין דבח, מייק אברמוביץ, בועז צפריר