ג'ני קיין – תערוכת ציורים בבית ציוני אמריקה/ מארי רוזנבלום
ושוב אני פוגשת את האשה המקסימה והמיוחדת הזו. נכחתי בתערוכה שלה בדיוק לפני שנה ובאותו מקום, בבית ציוני אמריקה עם המפיקה הקבועה שלה, המקצועית - מורן יעקובי ובליווי המורה שלה מוטי פן.
בצבעים, מכחול ויד חופשית על הבד מתעדת ג'ני את האנשים הסובבים את חיה, ואת אלו שהיא פוגשת ברחוב ונצברים בזיכרונה.
היא מרבה לצייר אנשים מכל גווני האוכלוסייה הרחבה הקיימת,
ג'ני מקבילה את בני האדם לפלטת הצבעים, רבים ומגוונים, יוצרים יחד הרמוניה. אנשים מרתקים את ג'ני, השוני בין האנשים, הרובד אותו מביא כל אדם לעולם, כל אחד הוא בריאה בפני עצמו, וכל סיטואציה מספרת עולם שלם.
ג'ני דוגלת בכך שאמירתו של האמן איננה חשובה, המהות שביצירה היא מה מרגיש הצופה מולה.
כמי שמסתקרנת מאנשים, מסתקרנת ג'ני גם מהצופים אל מול יצירותיה, מה הם מרגישים כשהם מביטים ביצירה, היכן היצירה פוגשת אותם ואילו רגשות היא מציפה בהם.
להזכירכם, מי היא אותה ג'ני קיין, אשה צנועה ונחבאת אל הכלים.
ג'ני קין היא פרופסור למדעי המח באוניברסיטת בר אילן. הגיעה מאוסטרליה וגרמניה, עלתה ארצה ב- 1994. באה לתקופה קצרה והשתקעה פה. תחילה גרה בירושלים ומשם עברה לתל אביב.
ביו-טיוב מצאתי את הרצאתה "הביקורת הפמיניסטית על הביולוגיה". מרתק.
קין מאמינה בכל מאודה בשמירת הסביבה ואיכותה ואף מתנדבת במחקר ב"גרינפיס" (ארגון בינלאומי הפועל למען הגנה על איכות הסביבה).
כיום, מלמדת גלובליזציה וסביבה בבית הספר ללימודי סביבה של אוניברסיטת תל-אביב. בית הספר העוסק בתחומים רבים, מביולוגיה ימית, שיווק חברתי, כלכלת סביבה ואנרגיה סולארית, עד חקיקה סביבתית, שינויי אקלים, שיקום נחלים, צדק סביבתי, ועוד.
אל המכחול והקנבס הגיעה בגיל 66 . מציירת בצבעי אקריליק. אל המכחול והקנבס הגיעה בגיל 66, מרבה לצייר אנשים, על כל הגוונים, ומציגה את השוני בין אדם אחד לאחר, את קשת הרגשות והקשרים, את "היחד" מול "הלבד", מתח מול רוגע.
דרך הדמויות המופיעות בציוריה מביעה כיצד כל אדם מכיל בתוכו עולם ומלאו. ומהתבוננות בציור ניתן לזהות מיד כיצד רגע אחד של אינטראקציה יכול לגלות "הקשר" ו"ה-אין קשר" שבין אנשים.
קין מצלמת דמויות בכל מיני מצבים. היא משנה את צבעי הרקע ואת בגדי האנשים עפ"י ראות עיניה.
התערוכה מזמינה את הצופים להיכנס לעולמות של אחרים בכל מצבי חיים - להכיר להרגיש ולהתרגש.
הציורים שלה הם בתנועה. אני חשה וכאילו מקשיבה מה קורה ב"ים האנשים"-כמה קרובים הם או רחוקים, כמה קשר יש ביניהם, מגע, נגיעות, חיבוק, דאגה למשפחה, לילד ועוד.
בציורים של קין מרגישים ונוגעים באדם.
כך ניתן לזהות את בדידותו של האיש השיכור (אשר אינו מופיע בתערוכה הנוכחית), בציור בין האם לילדה מורגש הקשר ביניהם , כיצד היא עוקבת אחר מעשיו לא בתערוכה , בציורי משפחה וחברות מורגש היטב החיבור הרוך והחום בין האנשים.
אין ספק שציוריה מדברים, נוגעים ואוהבים את האדם.