כשמקימים מבנה ,עדיף להיות פטיש מאשר מסמר. וזה לא רק כי המסמר חוטף כל הזמן בראש, אלא מפני
שכל חייו הוא נעוץ באותו מקום. פאסיבי מוחלט [ואולי טוב לו כך..]
והפטיש? עובר ומכה בכל חלקי המבנה, דינאמי, זז, מתגוון. שולט.
גודל הפטיש מאפיין את גודל תאוות השולט והצלחותיו. מפטישון ועד מקבת, פטיש 5 ק"ג, קורנס, הלמן וכיו"ב.
מספר המסמרים המוכים מציין את מוטת השליטה. הנועץ יותר מסמרים, הטריטוריה שלו גדולה יותר.
החלוקה דיכוטומית. מכה ומוכה. פטיש ומסמר.
ברמת הפרט ההתנהלות דומה. הדינאמי מול הפאסיבי, האגרסיבי
מול הרגרסיבי, הדומיננטי מול הרציסיבי. משחק החיים.[ש ימנית. שחוקה.]
ובכן. זה בדיוק לא הספור המטאפורי של בארטלבי. זו רק הפרשנות, שמנסה לכתוב את הספור הנהדר הזה מחדש,
העמסה של פילוסופיה ותפישת עולם על ספור מפליא בפשטותו, בישירותו ובדיוק הספרותי המעולה שלו.
הבה נראה. שם הספור הוא בארטלבי, כשהמסקנה המתבקשת היא, שהוא גיבור הספור. אכן, הנוכחות שלו מאוד
דומיננטית, אבל הוא הקיר שבו נחבט ,שוב ושוב, המספר, שהוא-הוא מרכז ההוויה של הספור הקצר והנוקב הזה.
הספור הוא מופת של כתיבה מאופקת, כזו שהיא, כמו שמעיד המספר על אופיו המתואר ע"י אחרים סביבו : "מתינות
ושיטתיות".
המספר משוחח עם הקורא, בנינוחות, בהומור אירוני, מנומס ודק, בהתרגשות מתונה ובענווה. [גם כשהוא מתרגש מאוד,
כמספר מהימן, כעדות סביבתו, הוא רק מספר , לא מתבכיין ולא מבקש השתתפות ואמפטיה .]
הספור הזה בדיוק יכול היה להיות מסופר בדרמטיות רגשנית ובטונים גבוהים ודרמטיים. אך לא כך. לא כאן.
הספור קולח באופן מתון ורגוע, גם בנקודות השיא הלא מעטות שלו, בדרך אל השיא הסופי. הוא מסופר בשיטתיות קלאסית :
התחלה, אמצע ,סוף. כל אירוע, בספקטרום המאוד מצומצם ודחוס בספור, מוביל להתרחשות הבאה ולתיאור הבא,
כמשהו הנובע מתוך עצמו, לכיוון מסוים אחד – לא ידוע בראשיתו, אך הולך ומתבהר במהלך האירועים הלא רבים על פני זמן
לא ארוך.
זהו ספור של מוכה טראומה ,המעיד על הדרמה שנפלה עליו משום מקום. איש חיובי וטוב, מתון וישר ,
לא מתהלך בגדולות ולא שואף להתבלט ולהצליח. איש פשוט במלוא המובן החיובי של המילה. אדם.
הוא כואב, מתאכזב, מתוסכל, מנסה ככל יכולות להיטיב ולעזור, ולא מצליח כשנתקל במקרה קשה ובלתי מובן לו.
ונגיע אל גיבור הספור : בארטלבי. זהו ספור של מוות מאנורקסיה קיצונית. התאור כמעט קליני ומאד מדויק.
דכאון קשה ובלתי מוסבר [המספר לא יודע ,ולפיכך לא מנחש ולא מסביר],אפטיות ,שראשיתה פרצי מרץ כתבני,
אל תוך דעיכה של התבודדות והימנעות מתקשורת בינאישית,
צניחה לפסיביות מוחלטת ,צמצום קיצוני מאכילה ומעש. הרעבה עצמית, חדלון .מוות. אנורקסיה פטלית.
הספור מרבה לעסוק באוכל, וכדרכו, בחסכנות ובדיוק. לו נכתב הספור היום, בידי מישהו אחר, היינו נחשפים לפורנוגרפיה של אוכל.
אינסוף מתכוני בשול ומאפה. [הנאה מאוכל, בלי לטעום, להריח, לגעת, רק מלראות. פורנו. ]
וכאן: ניפרס עם קשיי עיכול, טרקי [תרנגול הודו ]עם ריח של בית תמחוי מבגדיו, ג'ינג'ר-נאט הוא השליח לענייני דובשניות זנגביל ותפוחי שפיצברג
ובמגירתו רק קליפות אגוזים מסוגים שונים.
הזנגביל חריף ומתובל, יש שאריות של דובשניות ופרור קטן של גבינה. יותר מידי שעורים לסוסים מזיק כמו עודף שפע לאדם, ויש
מזג שהוא רגזני כמו ברנדי ואחד שמעולם לא שתה בירה, ועד השיא – התשלום למזנואי במוסד הסגור, שמכין ארוחות טובות במיוחד ,אך גם הן נחסמות
בסירוב מכלה וממית.
המלנכוליה של המספר עוברת שלבים של רגשות מוכרים לכל קורא. מהראשית, כאשר ההתרחשות תמוהה ומבלבלת ועד הקץ
הבלתי נמנע. " המחשבות על אומללות או מראיתה מגייסות את רגשות חיבתנו הטובים ביותר...". [ זה המספר, מסכם את עצמו
במצב אליו נקלע].
המספר, כאמור, איש טוב, מיטיב עם קומץ עובדיו, מתחשב בהם למרות משוגות האופי וההתנהגות שלהם. הוא יוצא מגדרו כדי לעזור
להתנהגות החריגה של בארטלבי. עוזב את משרדו ועובר למקום אחר, משלם לו מעל ומעבר לאפס מעשיו [ובארטלבי ביושרו ,לא לוקח] ,
מניח לו לשהות במשרד גם באפס מעשה
לא פורץ למשרדו, כשמגלה שזה נכבש כדירת מגורים על ידי גיבור הסיפור הפורמלי , וכמובן משלם לתזונאי בסוף הדרך האנורקטית.
והוא סובל :" ליצור רגיש, הרחמים הם לא פעם כאב, כאשר מתברר לבסוף שרחמים אינם יכולים להוביל לסיוע ממש..."
הוא מלא תסכול וחרטה ואף מגיע לאבוד הבטחון העצמי במעשיו ובמחשבותיו. מאשים עצמו במבוכה ובחוסר הבהירות של
כפוי הטובה שמולו :"כאשר אדם מוכה עד חורמה, באופן לא מוסבר וללא תקדים, הוא מתחיל לפקפק באמונתו הפשוטה ביותר,
כשכל הצדק וההיגיון נמצאים בצד השני..,"
"אין דבר מכעיס אדם רציני יותר מהתנגדות סבילה..."
" אקנה לעצמי הערכה עצמית מענגת אם אנהג בידידות". ו " מלנכוליה אחוותית" {שזו בעצם תמצית הוויתו ההתנהגותית.]
הוא מתייסר במנעד הרגשות שעובר עליו, מיצר על כעס ומחשבות נקם [ הכול בטון מינורי ומתחטא..]וזאת, כשהוא יודע, די מוקדם,
כי ענין לו עם אדם חולה מאוד ובעייתי: "הכתבן היה קורבן להפרעה מלידה. הפרעה חשוכת מרפא...אוכל לתת נדבה לגופו, אך גופו
לא הכאיב לו. נשמתו היא שסבלה ואל נשמתו לא יכולתי להגיע..." והוא " הנידח שבכל בני האדם...לגמרי לבד ביקום..."
".. אילו היה בו דבר אנושי רגיל...בלי ספק הייתי משלח אותו.." "רגשות מנבאי רע ריחפו סביבי, דמותו החיוורת של כתבן הופיעה שכובה לנגד עיני
בין זרים אדישים בסדין מלופף רועד.." ..
" מכתבים ללא גואל האין זה נשמע כמו אנשים ללא גואל.." זו התובה של המספר, כזו שמסכמת
את בארטלבי, אחרי שכבר שם קץ לעצמו.
ונעמוד על הרכיבים הספרותיים הכה מעניינים במבנה הספור הזה. המספר מציין בשם ,או בכינוי ,כל דמות במהלך הספור.
ויש , יחסית, לא מעט שמות. הנעדר, הנוכח הבולט ביותר, הוא כמובן המספר. למרות שהוא מספר על עצמו, בעצמו, הוא
מעניק לספור את שמו של "התקרית" ,בפרק הדרמטי והטראומטי שבנקודה מסוימת מאוד של חייו.
המספר מציג פרטים אישיים על נוכחים אחרים בספור, כולל נושא השם,
על עצמו אינו אומר דבר, לבד מהממשק הישיר עם המתרחש בנקודת הזמן המסוימת. רגשות, מחשבות, מעשים.
איננו יודעים את שמו, גילו [קצת קשיש כמו אחד מעובדיו],היכן גר, איך נראה, מאין בא, לאן הולך, משפחה חברים.
לא כלום.
בעוד שעל האחרים הוא מניח פרטים : שם, גיל, תכונות אופי ,מנהגי עבודה, ועוד, כל הרלוונטי לאירוע.
הדיאלוג בין המספר לגיבורו נושא השם, הוא מרתק ביותר. בארטלבי משתתף בדיאלוג לאורך כל הסיפור,
שוב ושוב, בשלוש מילים בלבד :
"הייתי מעדיף שלא" , ועוד שתיים שלוש מילים במקרים בודדים בלבד.
זה מהלך דיאלוגי יוצא דופן ,שמחדד את דמותו ומעכיר את שלוות הקורא. קורא דואב וחומל הרוצה : שיענה, שיגיב, שיעשה מעשה, ולו הקטן ביותר –
אך לא – הוא ממצה את עצמו בשלוש מילים. זה כל מה שיש לו להגיד אל העולם, על העולם. וזה המהלך הסיפורי
שמבליט מאוד את מצוקתו הבלתי נרפאת של המספר. הדחף לחזור אל האירוע הזה ולספר. לא בורח, לא שוכח, לא מורח. גלוי .מספר.
וכדי לחזק את המהלך האנורקטי של בארטלבי ואת השתלשלות האירועים מכמירת הלב והמובילה אל סוף גזור מראש,
הוא מתבטא במילה המציינת בחירה וכוונה :
"מעדיף". זה לא ה"לא רוצה" הגחמני והסתמי, זו העדפה מודעת. הוא מעדיף. ותמיד מעדיף שלא. פסיבי נמנע. לא העדפה של עשייה ומזור.
יודע מה אינו רוצה. הכול. והוא למעשה ,יותר מרומז ,לאן פניו הכחושות מועדות. קיום ללא גואל ,אל קץ ללא גואל.
אכן, אלה הדברים שהמספר שם בפי גיבורו ,המרתק באגרסיביות הפאסיבית שלו, אך בסיטואציה המיוחדת הזו,
גם המספר הוא אדם ללא גואל. הוא מספר את הסיפור של עצמו. טראומה, שמוכרת, למרבה הצער, לכל מי שאיבד אדם קרוב, שהתאבד.
אבדה שמוליכה את עצמה ביודעין אל אובדנה, ושהעומד לצידה, מביט, רואה וקצרה ידו מלהושיע. ואחר כך, כל ייסורי הנפש וחיבוטיה,
כמסופר כאן:איפה הטעות, מה אפשר היה לעשות כדי למנוע, מה נקודת הכשל והעיוורון. בחזקת , חבל על דאבדין ואינם משכיחים.
המתאבד האנורקטי פוטר עצמו מייסורי הקיום בעולם הזה ומשאיר את מנות הכאב והייסורים לקרובים, שהותיר אחריו.
אין זה פלא, שסיפור משובח זה, אשר על דרך הפשט מיטיב לתאר סיטואציה קיימת ובלתי מופרכת בעליל, מגרה פרשנים להוסיף
נדבכים נוספים ואחרים לכתוב מה שאיננו כתוב. הרושם כה חזק, שהוא בוודאי נושא על עצמו קומות פרשניות נוספות.
אך לא.בסכומו של דבר ,זה סיפור פשוט, במובן הטוב והעמוק ביותר. יש לקרוא אותו ובו, כמות שהוא. יש בו די והותר ועוד...
