צילום:ג'ורג'י יורדנאוב
על הסיפור עם שחר גבאי/ ראובן שבת

הרומן "סיפור"  - ספרו השלישי של שחר גבאי הוא מעבדה לרעיונות של תודעה, זיכרון, הכרה אנושית וכינונה של זהות. הספר שכתיבתו נמשכה כשמונה שנים הוא מסמך פסיכולוגי ופילוסופי מרתק שיורד לבסיסה של ההוויה האנושית ומפרק אותה לגורמים, עובר במחוזות הטירוף ואבדן הדעת, ובוחן לעומק כיצד ה'אני' מתכונן לפי הסיפורים שאנו מלקטים בדרך. במרכזו דמות גיבור משוטט נטול זיכרון וזהות. בהיעדר אישיות משל עצמו הוא משתרג כמו כספית מותכת אל תוך נפשן של הדמויות שהוא פוגש בדרך או מעלה מתוך שברי זכרונותיו, עד שהוא מאמץ את סיפורן והופך, לפחות לזמן מה, להיות הן.

ספר על עצמך ומדוע בחרת בכתיבה?

שמי שחר גבאי, אני סופר, מנחה סדנאות כתיבה ומוסיקאי, אם כי אל התואר "מוסיקאי" אולי צריך להתווסף תואר נוסף, "בדימוס", כי המון זמן, מאז ששקעתי עמוק לתוך הספרות, שאיני עוסק במוסיקה כבר, אם כי היא תמיד נותרת שם, בפנים, כחלק מההוויה שלי, וגם באה לידי ביטוי בספרות שאני כותב. אני אדם יוצר, סקרן חסר תקנה, מאז ומתמיד אני אוהב (וחייב) לחקור, להרהר, לערער על ידע קודם, (בעיקר זה שנראה לי כה טבעי עד שלא שמתי אליו לב), לשאול שאלות, להתנסות, לנסות לחשוף עוד טפח סתור מהמציאות המשונה הזו; אוהב לאהוב, ורואה את החיים כזירה של משחק. מי שלא יודע לשחק, לא יודע לחיות.

מאז שאני זוכר את עצמי הספרות היתה חלק חשוב מחיי. כתבתי את הסיפור הקצר הראשון שלי כבר בגיל שמונה, ותמיד פה ושם היו לי תקופות שכתבתי. ההפיכה של הכתיבה למקצוע התרחשה בגיל מבוגר יותר, בתחילת שנות ה30 שלי. עד אז עסקתי בעיקר במוסיקה. שנה לפני כן עברתי לירושלים בכדי להשלים את התואר הראשון שלי בקומפוזיציה שאותו התחלתי בתל אביב כמה שנים קודם לכן ולא סיימתי, וגם הפעם נכשלתי בגדול .בסמסטר השני של השנה היתה שביתה ארוכה, של כמה חודשים. חבר שהוא מלחין ומנצח אמר לי שהוא רוצה לכתוב אופרה, והציע לי לכתוב את המחזה ("ליברית", בעגה האופראית). הייתי פנוי מלימודים כך שנעניתי לאתגר שסיקרן אותי. אחרי שסיימתי לכתוב את המחזה (שהציג כאופרה בכמה פסטיבלים בארץ ובתיאטרון החאן) עיבדתי אותו לספר שהיה ספרי הראשון. זה היה אקורד הציר שהפנה אותי מהמוסיקה לכיוון הספרות, ומאז אני שם.

על מה הספר החדש?

'סיפור', הספר החדש שלי, הוא תוצר של תהליך חקירה, ניסוי (שבמידה רבה אני הייתי שפן הנסיונות שלו) וכתיבה, שנמשך לסירוגין מתחילתו ועד יציאתו לאור זמן נצח של שמונה שנים. אני מתייחס אליו כאל מעין מעבדה למחשבות לגבי התודעה האנושית, הזיכרון, ההכרה וכינונה של זהות, שאותה ניסיתי לפרק במהלך הכתיבה לגורמים, ודרך פירוקה עברתי (יחד עם הגיבור) לשוטט במחוזות הטירוף ואבדן הדעת, תוך כדי הניסיון שלי לבחון לעומק כיצד ה'אני' מתכונן לפי הסיפורים שאנו מלקטים בדרך, ומה קורה כאשר משילים מהאדם את שלל סיפוריו שעוטפים את אישיותו כמעטה של קליפות. לכן במרכזו של הסיפור הצבתי דמות גיבור משוטט נטול זיכרון וזהות. הוא מקיץ בוקר אחד על ספסל בתחנת רכבת, אינו זוכר את שמו או מי הוא, ואינו יודע כיצד הגיע לשם. אין לו שום זיכרון מחייו מלבד הבזקים של קרעי תמונות, שברי הרהורים קטועים, מחשבות ורעיונות שאולי הם שלו ואולי שאל מאחרים. אין לו עבר, אין לו עתיד. בהיעדר אישיות משל עצמו הוא משתרג כמו כספית מותכת אל תוך נפשן של הדמויות שהוא פוגש בדרך או מעלה מתוך שברי זכרונותיו, עד שהוא מאמץ את סיפורן והופך, לפחות לזמן מה, להיות הן ,בדרך לחפש את עצמו, אם אותו עצמו עוד קיים היכן שהוא, בעבר שלו או, הלאה בעתיד.

בעלילה נוספת שמופיעה במקביל לעלילתו של הגיבור נטול הזהות, הגיבור הוא פסיכולוג שזה זמן מה חווה סיוטים שמורכבים מריחות וצלילים. לאחר שאינו מצליח לרדת לשורשי הסיוטים שלו, הוא מתחיל ללכת לטיפול, והסיפור שלו נחלק בין פרקי הטיפול (שכתובים כדיאלוג תסריטאי) לבין שחזור של חייו, שנפתח בזכרונות הילדות המוקדמים ביותר ומסתיים ברגע ההווה.

שתי העלילות פותחות ממרחק, מתקדמות לאטן אחת כלפי השני עד שהן נפגשות לקראת סיומו של הספר לסיפור אחד.  

הרעיון לסיפור התבשל אצלי לא רק כמחקר פילוסופי פסיכולוגי תיאורטי, אלא מתוך החוויה הקיומית הפרטית שלי, לאחר ששנים מחיי נמחקו כליל מתודעתי בשל טראומה שחוויתי. שנתיים בתוך הכתיבה של הספר אבי – מדען מצליח , דוקטור לביוכימיה ופיזיקה – עבר תאונה שבעקבותיה איבד באחת את זיכרונו והפך להיות מעין 'טאבולה ראסה'. זו היתה אחת החוויות הקשות שחוויתי, לעמוד מול אדם כה קרוב אליך, שחלקת אתו המון סיפורים יחד, ולתהות כעת מה נותר - רשמים? חריטות? הרגלים? זכרונות של הגוף? מה? – מתוך כל מה שהיה. חלק מהחומרים האלו של החוויה שלי מול עצמי ומול אבי חדרו, או לפחות הפרו, את הכתיבה. כך גם מפגשי הטיפול שעוברת דמותו של הפסיכולוג בספר ביחד עם המטפלת שלה, שכתבתי בהשראת מפגשיי עם מי שהיתה לתקופה המטפלת שלי -  פסיכולוגית יונגיאנית ושמאנית פרואנית.

מי הם שלושת היוצרים הספרותיים הכי חשובים בעיניך ומדוע?

נדמה לי שז'ורז' פרק וסמואל בקט נמצאים בראש הרשימה הזו, שהיא ארוכה למדי, לשמחתי. אם הייתי צריך לבחור שלישי להכניס לחברה הטובה הזו אני חושב שהייתי מכניס או את דוסטוייבסקי או את מרסל פרוסט, הראשון בשל יכולתו הנפלאה להיכנס לעומקי עומקיה של הפסיכולוגיה האנושית, השני בשל היצירה המונומנטלית שלו, 'בעקבות הזמן האבוד', שאיני חושב שקיים עוד ספר שהכניס אותי לכזו קריאה מדיטטיבית כמו זה.

את ז'ורז' פרק אני מעריך בשל המשחקים הספרותיים שלו, נקודות המבט המיוחדות, התעוזה היצירתית (למשל, הניסיון שלו לכתוב רומן שלם בצרפתית שלא מופיעה בו אפילו פעם אחת האות E, שבתרגום לעברית אולי שקול לניסיון לכתוב רומן שלם ללא האות ה'), ועצם העובדה שכל ספר שלו שונה לגמרי מקודמו, כאילו הספרות שלו נכתבה בידי מחברים שונים.

סמואל בקט הוא יוצר ראשון במעלה לטעמי, שהספרות והמחזות שלו הקדימו את זמנם, ואיני חושב שיש יוצר שיותר ממנו השפיע על הכתיבה שלי, על ההתעצבות שלי ככותב, ועל התפיסה שלי מהי כתיבה.

אלו 3 ספרים היית לוקח לאי בודד ומדוע?

בהמשך לשאלה הקודמת, אני חושב שהייתי לוקח אתי את "W או זיכרון הילדות" של פרק, שהוא ספר קצר ולמרות זאת מלא ברבדים ומעלה שאלות מטרידות ומרתקות, לגבי הזיכרון ושאלת האמינות שלו ממרחק הזמן (נושא שכאמור מאד העסיק אותי בספר האחרון, ותמיד יעסיק אותי כנראה), לגבי חברות אנושיות, ולגבי אחת התקופות האפילות ביותר בהיסטוריה האנושית, השואה. אני חושב שזה ספר השואה הטוב ביותר שקראתי.

ספר שני הוא "הטרילוגיה" של בקט, שהוא ספר מכונן (וקשה לקריאה ולעיכול) שאני חוזר אליו אחת לכמה שנים. הוא מורכב משלושה ספרים, שכל אחד מהם לוקח צעד אחד קדימה את הכניסה אל נבכי התודעה האנושית, ואל המילים שמרכיבות את החוויה הקיומית.

ספר שלישי שהייתי לוקח אתי הוא התנ"ך, שהוא בעיניי יצירה ספרותית, תיאולוגית, פילוסופית ופסיכולוגית אדירה, שמקפלת בתוכה את מגוון ההתנסות האנושית לפרטיה.