על הסרט הפרא -גבריות ונשיות בעולם פראי ללא חוק/ אבינועם חקלאי
בימוי: לאסלו בנדקט 79 דקות.

  "הפרא, " הוא  סרט משנת 1953 בבימויו של לסלי בנדק על פי סיפור קצר משנת 1951 של פרנק רוני, שהפך את מרלון ברנדו הצעיר למה שקוראים ״אייקון תרבות״ .

ג׳יימס דין ואלביס פרסלי אימצו את דמותו כפי שהיא מוצגת בסרט : רוכב אופנוע כבד במעיל עור מצוייר גולגולת, המנהיג חבורת אופנוענים פראית במילים ספורות ובמבטים מלווים בשתיקה גברית. כשנתבקשתי על ידי ראובן שבת לצפות בסרט, הדריכה אותי הנחייתו, מדוייקת לפי דעתי, לראותו מן הזווית של ״זהות גברית״ ו״זהות נשית״. ואכן, כך עשיתי.

אמריקה של אחרי מלחמת העולם השניה; אין מטרות נעלות לחיות עבורן. גברים צעירים מונחים על ידי הדחף, מבקשים להפגין את גבריותם באמצעות החיכוך עם החוק והסדר, לא לסגת בפני קרב אגרופים, לבטא את אומץ ליבם מול מה שמסמל את האב, ולבוא לכדי סיפוק בהפגנות שליטה על נשים . ראוי לציין ש״שליטה״ זאת, עד כמה שהיא בוטה ומפחידה בצפייה בסרט בימים אלה שלאחר המהפכה הפמיניסטית, היא בעצם התגרות פחדנית. לאורך הסרט הקצר )כ-70 דקות( אנחנו נחשפים לסודו העלוב של הגבר. האובייקטים המייצגים-מסמלים את גבריותו; ריקים. גביע האמור לייצג זכיה במקום שני בתחרות אופנועים, הוא לא יותר מאובייקט גנוב. ג׳וני סטרבלר(מרלון ברנדו) נושא אותו בקדמת האופנוע הכבד שלו. הוא מבקש לתת אותו לקייטי בליקר (מרי מרפי) שמוצאת חן בעיניו.

אולי הוא מבקש להרשים אותה, אבל כמו באהבה, הוא נותן לה את מה שאין .

היא מאמינה בתחילה שהגביע מייצג מאמץ שעשה, שזכה בו בתחרות, ומסרבת לקבלו. היא חושבת שעליו לתת אותו למישהי שחשובה לו. על ז׳קט העור רשומים ראשי התיבות של מועדון האופנוענים המורדים. כשסטרבלר נשאל על ידי אישה צעירה במה הוא מורד, הוא עונה: ״מה שיש לך״ .

כלומר, מה שיבוא. עירומו של הדחף נחשף במשפט אירוני זה. ה״מרד״ הזה הוא לא יותר מסירוב, אולי השהייה, לקבל את מה שמכנים בפסיכואנליזה: הסירוס. הגברים הצעירים מסרבים לקבל על עצמם את החוק ואת מגבלות ההתענגות תחת חסות הלגלוג למי שהם מכנים: ״מרובעים״.

עניין זה יבוא לידי ביטויו המובהק בפחד לממש את ההתענגות הפאלית עם אישה, פעולה הדורשת הסכמה לחלקיות ומעמידה את הגבר במבחן האומץ של התפקוד. כאשר האופנוענים מפירים בפראות בעקבות תקריות מסוימות, את החוק, הסדר והביטחון בעיירה; החוק עומד מולם חסר אונים.

 מי שמייצג את החוק במקום הוא השריף העלוב והאלמן, אוהד הפשרות שהוא גם אביה של קייטי בליקר. זהו אב המתגלה כגבר נמוג מול חובתו לממש משהו ממה שמדיו וסמליו מייצגים. דור האבות מוצג בשקיעתו ועימו שוקעות האידיאולוגיות, החוק נחלש והזהות הגברית נחשפת כריקה. סמלים המייצגים כוח פאלי, שאינו יכול להתממש ללא גיבויי של מערכות החוק והשפה, מסתירים אימפוטנציה. סטרבלר סולד מהמשטרה. אנחנו נרמזים שבעבר נבגד על ידי שוטר. ההבטחה הופרה. לכן, הוא מבקש לסגת מהקשר אותו הוא מנסה לרקום עם קייטי. אולי הפרת ההבטחה רומזת לו על האפשרות שהוא עצמו לא יוכל לממש את גבריותו. כמה גברים מבקשים לקחת את החוק לידיים, כי באין אכיפה, כל דאלים גבר. בינתיים קייטי מותקפת על ידי כמה אופנוענים וג׳וני סטרבלר כמובן מציל אותה. הוא מבקש לנשק אותה בכוח, אולם היא לא נענית. היא מעט מתגרה בו; אולי הוא רוצה להכות אותה, אבל אין לה כוח להילחם. בכך היא מהדהדת את קרב האגרופים שלו עם מנהיג חבורה יריבה, כמה שעות קודם לכן. הקרב הגברי התנהל מול מבטה. הגברים מבקשים לאשר את גבריותם הדמיונית בתחרות מול מבט האישה. האישה כשלעצמה היא אובייקט למבטי הגברים, חשופה ופגיעה המבקשת למצוא את ביתה בתוך אהבה. המבט הוא דחף חשוף, איווי מיני ישיר המטיל אימה על אישה. היא מתוודה בפני ג׳וני כי מאז מות אימה פינטזה שיבוא גבר, יזמין קפה בפאב בו היא עובדת וייקח אותה איתו. היא כורעת מול האופנוע באופן שנראה אירוטי ומתפייטת על התחושות שנגרמו לה מהרכיבה הראשונה עליו, כשישבה צמודה לסטרבלר. ג׳וני לא מבין- מה רוצה האישה? היא אומרת לו שהוא מפחד ממנה, והיא אינה מפחדת ממנו. אם מועקת האישה היא מהאיווי המיני החשוף שמופנה כלפיה, הרי שמועקת הגבר היא החובה לתפקד. למעשה, התביעה הנשית היא להפוך לאובייקט היחיד לסיבת איוויו של גבר, ובכך היא מבטאת את התביעה לויתור על החופש הנורא- להתענג על הכול. לפתע היא נופלת עליו, מבקשת את אהבתו. הוא לא יודע מה לעשות עם זה, בעצם הוא נכשל בפרעון חובו לגבריות.

הפער בין האיבר לבין מה שהוא מייצג מתגלה. האופנוע הכבד והגביע הגנוב הם הבטחה שאינו יכול לקיים. היא נמלטת מהמקום בוכה. לא נדיר שאי ההבנה השכיחה בין גבר לאישה מסתובבת סביב הרגע בו הגבר מפחד מכישלון הביצוע ואישה רואה בזה סימן לאובדן האהבה.

הסצינה הזאת מסבירה לנו למה גבר מבקש לשלוט באישה. אין דבר כזה זהות נשית; נשיות אינה זהה לעצמה ולא ניתן לכלול אותה בקבוצה זהותית. היא אינה מובנת ומשהו בה אינו נענה לחוקיות ולסדר. ג׳וני סטרבלר אינו יכול לאלף את מי שמעוררת בו משהו שאינו ניתן לאילוף וחושף את שקר הגבריות. בינתיים הוא נתפס על ידי קבוצת הגברים שלקחה את החוק לידיה ומוכה קשות.

הוא ממלמל בהפגנת גבריות, שהיא כאמור משחק פאתטי, שאביו נהג להכות אותו חזק יותר. בכוח האהבה קייטי מצליחה להניע את אביה השריף הפשרן והאלכוהוליסט )כדי להתמודד עם האימפוטנציה שלו( להתערב לטובת ג׳וני. כשג׳וני מצליח להימלט מתוקפיו הוא נופל מן האופנוע הכבד .

נפילת מה שמייצג את הפאלוס( לאחר שנזרק על ראשו לום). אופנועו שממשיך לנסוע ללא שליטה, הורג איש זקן. כאשר מגיע לעיירה סוף סוף כוח שיטור גדול בהנהגת קצין מבוגר וסמכותי בעל ממדי גוף מרשימים, הסדר שב למקום. ושוב, מתוך אהבתה, קייטי מצילה את ג׳וני מאשמת רצח הזקן. הוא מתקשה להודות לה במילים, אולם למחרת היום הוא מגיע לבר בו היא עובדת, מזמין קפה תחת חסות אביה ונותן לה את הגביע הגנוב. הצופה חושב שאולי הוא בא לממש את הפנטזיה שלה, אבל הם רק מחייכים זה לזה והוא נוסע משם על אופנועו.

זהו מימוש האהבה האפשרי עבורם בחברה שאינה מספקת עוד משענת וערבות. האישה אוהבת את הגבר על לא כלום, הוא נותן לה את מה שאין, ומשהו מן החומה שביניהם נשבר.

 להרף עין הוא הפך אותה לאחת שלו, ליחידה שאליה חייך. הוא עוזב את המקום בודד, מנותק מן החבורה שלו. איננו יודעים מה יזמן לו הגורל, במה יבחר. אבל אנחנו יודעים שהסרט מבשר את מה שאמריקה הפכה להיות; המקום בו הכול אפשרי כביכול, ללא סירוס וללא אחריות.

המקום בו שלטונו של אובייקט ההתענגות מגולם בגאדג׳טס המוחלפים מהר, בהתמכרות, בפרקטיקות של ניתוחי ועיצוב הגוף, בהפרטה ההופכת את הפרטי לבדידות גדולה...החופש הנורא להתענג. בעולם שאיבד את הגדרותיו וחוקיו, היכן שהדחף משתולל ללא רסן וחונק את איווי החיים, אולי האהבה יכולה לפייס, ולו לרגע קטן של חיוך