פרק מספר:
אני אהיה חברה של אלוהים/ אסתר קאפח
"מרים עזרה יפה בלישת הבצק", אמרה דודה שרה לאבי שבא לקרוא לי לסייע בעריכת שולחן ליל הסדר. חייכתי בביישנות והלכתי אחרי אבא. עריכת שולחן הפסח הצריכה מומחיות והכרת המנהגים. אבי היה עימי והדריך אותי, כיצד להניח את הצנונים האדומים עם העלים מסביב לשולחן אחד אחרי השני, עקב בצד אגודל, עליהם חבילות פטרוזיליה, מעל הפטרוזיליה הנחתי עלי כרפס מהודרים בגודלם ומעליהם ראשי מרור שטופים. אבא הסתכל בעין בוחנת ואמר לי, "הסתכלי מרים! בין עלי החסה הזו מתחבא שבלול קטן, שטפי אותה שוב והחזירי למקומה".
הרגשתי נבוכה, "איך הצליח שבלול שובב זה לחמוק מעיניי?" מיהרתי למלא את בקשתו של אבא לפני שיכנס עוד מישהו ויבחין בתקלה המביישת. על מגש קלוע מנצרים לפני מושבו של סבא סאלם הנחתי, זרוע - זכר לקרבן הפסח וביצה - זכר לקורבן חגיגה. לידם, במרכז השולחן, הנחתי מצות יד שנאפו לפני זמן לא רב, עד אשר כל השולחן כולו הפך קערת סדר עטור ירק למכביר.
"כמה יפה נראה עכשיו השולחן!" הצלחתי לעזור לאבא להכין את שולחן הסדר.
אימי העוטה ארשת פנים עצובה מסיבה שאינה ברורה לי, הביאה מפה, "מִן חַק אִלְעִיד",[1] אמרה. אני החזקתי בצד אחד בקצות המפה ואימי החזיקה בקצוות הנגדיים ובזהירות רבה הנחנו מעל השולחן הערוך.
"עכשיו אלך לשחק עם בני הדודים שלי", אמרתי לאימי ובלי לחכות לתגובתה יצאתי אל הרחבה הגדולה ליד הבית של סבא סאלם.
"מרים, את רוצה ללכת לבית הכנסת עם אבא?" שמעתי את אימי קוראת לי.
וי, לא הרגשתי איך הזמן עבר. בקול אמרתי, "כן, אימא! מה אלבש?"
"את השמלה החדשה שרקמתי עבורך לכבוד החג".
כאשר חזרנו מבית הכנסת ביקשתי לשבת ליד אבי סְביב שולחן הסדר ואבי נענה לבקשתי. סבא סאלם ישב בראש השולחן, אבי לימינו ודודי סעיד לשמאלו. לכוסות של הגדולים מזגו יין אדום משכר ולכוסות של הקטנים מִשְׁרַת צימוקים הקרויה – זַבִּיבּ, משקה טעים במיוחד, שאימי הצטיינה בהכנתו. סבא ידע את כל ההגדה בעל פה. הוא היה מסלסל בקולו ומטעים כל מילה ומילה. כשהגענו לקושיות, פנה אליי, הילדה הקטנה במשפחה, אף שהרגשתי כבר גדולה ושאל, "את יודעת לומר, 'מה כַבַּר'?"[2]
"כן, סבא, אני יודעת את החלק הראשון", עניתי והתחלתי מיד לדקלם, "מַא כַבַּר הַדַה אַלַיְלַה מִן גַמִיע אַלַיַאלִי, כָרַגוּ גְדוּדַנַא וַאֲבַּיַאַנַא, מִן מַצְר בֵּית אַלְעַבּוּדִיַּה, מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, יצאו סבינו ואבותינו ממצרים בית עבדים..." מכאן ואילך הצטרפו אליי כולם בקול רם, שהגיע עד לשמים. משכתי בשרוול של אבא להסב את תשומת ליבו ושאלתי בשקט, "מה קרה לזקנה בסיפור 'מה כַבַּר'?"
אבי השיב, "במכת בכורות אלוהים דאג שלא יהיה בית מצרי ללא פגע, אפילו הזקנה הערירית ללא ילדים נפגעה, כי היה לה פסל מבצק אהוב עליה במיוחד ובאותו הלילה נכנס כלב ואכל אותו".
"אלוהים יודע להעניש את הרעים, נכון, אבא?" אבא חייך בהסכמה ואני הבטחתי, "אני אהיה חברה של אלוהים".
