על סערת הנטיעות בנגב בשנת שמיטה עם אהרן אריאל לביא/ יפעת נדיב
"סערת הנטיעות בנגב מתחוללת בשנת שמיטה שבה האדמה מבקשת לנוח ואנו כלל לא אמורים לטעת עצים". כך טוען בתקיפות הסופר אהרן אריאל לביא
בתוך הקלחת הציבורית סביב הנטיעות בנגב, ההתפרעויות בדרום והמשבר הקואליציוני, מציע אהרן אריאל לביא, היזם החברתי ותושב הנגב, בשיחה עם נתנאל סמריק מבית ההוצאה לאור קונטנטו נאו, התבוננות אחרת.
"אחד הדברים שנשכחו בשיח, לטעמי, הוא העובדה שמדובר בכלל בשנת שמיטה, שנה בה אנו כלל לא אמורים לטעת עצים. יש מי שיגידו שבשל ההיבט הלאומי ראוי לנטוע עצים גם בשמיטה, אך אני מציע נקודת מבט אחרת, מבלי להיכנס להיבט ההלכתי, ו/או הפוליטי".
"אחד הדברים המרכזיים שהשמיטה מבקשת ללמד אותנו הוא שהאדמה לא שייכת לנו, בני האדם, באופן מוחלט, והיא ניתנה לנו תחת הסכם ומגבלות מסויימות. יש לנו חירות רבה, אך היא אינה מוחלטת. תפקידנו למצוא את הדרך לאזן בין מטרות וערכים שמתנגשים", אומר לביא, שספרו החדש "שבע" עוסק בהיבטים הכלכליים והחברתיים של שנת השמיטה.
המועד הבינלאומי להשקת הספר בעברית ובאנגלית, הוא ט"ו בשבט, שכבר הפך לסוג של "יום כדור הארץ היהודי", גם אם אינו כזה במקורות היהודיים. הוא מאפשר לנו להרחיב את השיחה ולחשוב גם על ההיבטים הסביבתיים הרחבים יותר של שימוש באדמה ונטיעת עצים.
"אני תושב עוטף עזה, ורוכב אלפי קילומטרים בשנה על אופני הרים באזור, ואני בהחלט בעד ייעור נכון ומבוקר של חלקים מהנגב. מצד שני, השמיטה היא מנגנון עתיק יומין, ואנו לא אמורים לנהל אותו על פי צרכים אקטואליים כאלו ואחרים, פרט לפיקוח נפש של ממש. אולי אפשר להשתמש בהזדמנות הזו להורדת גובה הלהבות" אומר לנו לביא.
"מלכתחילה גוף ממלכתי כמו קק"ל לא אמור לבצע נטיעות בשנת שמיטה, כשם שגוף ממלכתי כמו צה"ל לא אמור להתאמן בשבת, למרות שלשני הדברים יש היבטים לאומיים וביטחוניים חשובים מאוד. זה לא קשור לעמדות ואמונות פרטיות, שם כל אחד עושה מה שהוא רוצה, אלא למרכיבים בסיסיים של מדינה יהודית".
