על הספר שדים עם שמחה חבושה/ ראובן שבת
שמחה חבושה, בעלת תואר שני בפסיכולוגיה וידע במחשבים, רחוקה בחינוכה ובהשכלתה מרחק רב מכל הקשור במיסטיקה ובמאגיה, נקלעה למצב שחייבה לגייס משאבים אינטלקטואליים רבים לכתיבת ספר שעוסק בשדים ורוחות רעות – שיכול להיקרא גם כרומן וגם כספר עיון מעניין עם הדרכה כללית לחיים.
ספרי קצת על עצמך וכיצד הגעת לכתיבה?
גדלתי בכפר, שירתתי בצבא, למדתי היסטוריה ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית ועבדתי מספר שנים כפסיכולוגית, למדתי תכנות מחשבים ומספר שנים התפרנסתי מכתיבת תוכנות. אני חובבת קריאה ובכתיבתי אני מתעדת חוויות שאני חווה. הספר "החתול שבא לסעוד" עוסק בחתולים שגידלתי – התנהגויותיהם הייחודיות, יחסיהם עם עמיתיהם החתולים ואת קורותיהם. הספר "שדים" עוסק בהיכרותי עם תופעת ההשפעה של אדם אחד על זולתו באמצעות אנרגיות ובאמצעות טלפתיה.
אם את יכולה להרחיב על אודות "שדים" – במה הוא עוסק ובמה ייחודו?
"שדים" עוסק באירועים שתחילתם במפגש עם שכנה בבנין בו התגוררתי. אותה שכנה החלה ללוותני טלפתית באופן אובססיבי ולנכוח בחברתי ברוּחה באופן תדיר. כאשר לא הצלחתי לנערה ממני, והמשכתי לסבול מהפרעותיה, פניתי לחפש מידע בנושא וכשהרגשתי שמצאתי תשובות – העליתי את הדברים על הכתב.
עניינו של הספר שייך לתחום המיסטיקה שעוסקת בהתרחשויות שאינן נתפסות על ידי חמשת החושים הרגילים: ראייה, שמיעה, ריח, טעם ומישוש אלא נכנסות ישר אל תוך התודעה. משום שעד כה לא נמצאה שיטה באמצעותה החוויה המיסטית ניתנת לאימות במחקר שנעשה על פי אמות המידה שמאפיינות את המתודולוגיה המדעית, הממצאים שמגיעים מהעוסקים בתחום זה מוטלים בדרך כלל בספק. יחד עם זאת כאשר מגיעים דיווחים דומים מאנשים רבים – עלול שכדאי להתייחס אליהם ברצינות.
ישנן התנסויות מיסטיות חיוביות ובפרק "רוחות טובות" אני מספרת על שני מקרים בהם ניצלתי מתאונות קשות הודות לאזהרות שהגיעו אליי באופן טלפתי. במקרה הראשון שכחתי שחוט מאריך מחובר לשקע חשמל שבקיר ורוח טובה שהגיע אל מחיצתי הזכיר לי שאני עוסקת בחשמל חי וכך הציל אותי מהתחשמלות. במקרה שני הוזהרתי באופן טלפתי לעצור מהליכתי ומייד כשעשיתי כן, גגוני פח שנתלשו ממקומם על ידי רוח חזקה שנשבה באותו יום חורף – נפלו במקום שבו התכוונתי לעבור.
אך, לצערי, יש גם התנסויות מיסטיות שליליות כמו מסרים טלפתיים לא נעימים, ותחושה כאילו אנו מוצפים באנרגיות שליליות. בהתייחס לאותה שכנה, היה לי ברור שהתנהגותה קשורה עם הצד האפל של היכולות הנפשיות והתחלתי להתעניין בנושא.
בחיפושיי הגעתי לאופן בו דנים בתופעה ביהדות, בנצרות ובאסלאם וכאן נכונו לי שתי הפתעות:
א. מצאתי ששלוש הדתות דנות בתופעה באופן דומה, ורואות בה מפגע שגורם לנזקים נפשיים ובריאותיים.
ב. גיליתי שקיים דמיון רב בין מה שאני חוויתי והעליתי על הכתב, לבין האופן שבו חכמי כל הדתות דנים ברוחות רעות ובשדים. קראתי לספר "שדים" כי עלול שהאירועים שאני מתארת מקבילים למה שאנשי הדת מכנים "שדים"
האם אפשר לקרוא את הספר שלך כמו ספר פסיכולוגיה?
הספר שלי מאתגר את הפסיכולוגיה המסורתית שרואה בשמיעת קולות סימפטום המאפיין את החולים בסכיזופרניה. עם זאת אני חבה הרבה תודה ללימודיי, כי הודות להשתתפותי בקורסים שעוסקים בפסיכולוגיה קוגניטיבית ובעיקר בתחום התפיסה והזיכרון – המידע האקדמי שצברתי עמד לצידי כאשר בחנתי את התנהגותה של אותה שכנה, ובכתיבתי יכולתי להסביר את ההתנהגויות החריגות להן נחשפתי.
ישנם מחקרים שמלמדים שאנשים רבים שומעים קולות וזאת למרות שהם מתפקדים באורח נורמלי. פרופ' טניה לורמן, אנתרופולוגית אמריקאית, העלתה שאלה חשובה: הרי אם הרבה אנשים שומעים קולות והם לא נמנים על האוכלוסייה של חולי הנפש, אולי יש לבדוק שמא גם חולי הנפש שומעים משהו שהם לא יכולים לחלוק אותו עם זולתם, ומה שהם שומעים מערער את שלוותם וגורם להם להתנהג באופן חריג.
האבחנה בין מקור הקול חשובה מאד. אם מקור הקול נמצא במוחו של האדם, הוא עלול להיות מוגדר בצדק כסובל מבעיה נפשית כלשהי והטיפול התרופתי עלול להיות מתאים, אך אם מקור הקול נמצא מחוץ לגופו – הרי יש ללמדו להתמודד עם הקולות ולחיות חיים נורמליים למרות ההפרעות שהם גורמים. מנסיוני ניתן ללמד אנשים לסלק את הקולות האלה ממחיצתם.
ייחודו של הספר בכך שהוא מאתגר את הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה לענות על מצבים בהם הקולות שאנשים מדווחים עליהם אינם יציר דמיונם אלא מגיעים אליהם מאנשים זולתם.
התרופות הפסיכיאטריות אמנם חוסמות את חדירתם של הקולות אל המודעות ומאפשרים למטופלים לנהל חיים סבירים, אך הן מפריעות לתפקודים קוגניטיביים גבוהים והיכולת האינטלקטואלית נפגעת. במקרים שהקולות שאנשים שומעים מגיעים ממקור שהוא מחוץ לגופם יש להחליף את הטיפולים התרופתיים בטכניקות תרפויטיות אחרות.
הספר דן באירועים שהביאו אותי למסקנה שאין להתייחס לטענת קיומן של "רוחות רעות" בחיינו כאל אמונה תפלה ומציע דרכים להתמודד עם התופעה.
ספרים שמציגים עמדה דומה הם סיפרה של סילביה נסאר "נפלאות התבונה" בו תיעדה את מהלך חייו של המתמטיקאי חתן פרס הנובל ג'ון נאש, וסיפרה של קליר ביין: "Hearing Voices, Living Fully".
בספר העוסק בג'ון נאש מתוארים האירועים שקדמו לאבחונו כסכיזופרן – החל מתלונותיו כי חייזרים שמתגוררים בפלנטות אחרות מתנכלים לו, שלושת אישפוזיו במוסדות פסיכיאטריים ועד להחלמתו בלי ליטול תרופות וחזרתו לעבודה כמתמטיקאי במשרה מלאה וזכייתו בפרס נובל.
בספרה, קליר ביין מתארת אירוע בו חשה בנוכחות אנרגו-טלפתית שגרמה לה לחשוד שמא בדירה השכורה בה התגוררה עם בעלה, מותקנים אמצעי מעקב ולכן ריסקה את כל נורות התאורה התלויות משום שחשדה שאמצעי המעקב הוסתרו בהן. כאשר בעלה שב מעבודתו היא הראתה לו את הנורות המרוסקות, הוא עידכן בעניין את אחותה הבכירה והם ערבו את רשויות הבריאות. הספר מתאר את השתלשלות האירועים מאז אותו אירוע, שני אישפוזיה ולאחר זמן הצלחתה להתמודד עם הקולות וחזרתה לחיים נורמליים בלי לקחת תרופות.
ג'ון נאש וקליר ביין אובחנו כסובלים מסכיזופרניה, שנחשבת למחלה חשוכת מרפא. העובדה ששניהם החלימו וחזרו לתפקד באורח מלא, מפנה אצבע שואלת אל הממסד העוסק בנושאי בריאות הנפש.
אילו ספרים היית לוקחת איתך לאי בודד?
בשל המעמסה שהכתיבה מטילה עליי בשנים האחרונות איני מרבה לקרוא פרוזה אלא רק ספרים שקשורים בעבודתי. הסוגה שאהובה עליי הם תיעודים של אירועים שהמחבר עצמו היה שותף להם כמו: "אני והשימפנזים" מאת ג'יין ון לואיק גודול, וספרו של אכסל מונתה "מגילת סן מיקלה" שקראתי מספר פעמים וסביר שהיה ממשיך לרתק אותי גם על האי הבודד, וכמובן שספריו של ג'רלד דארל.
