על הספר שדות נלוזים עם סיון קיש/ נסים נהר דעא
שלום סיון.
היי נסים.
ש: אתחיל בכך שאומר למען הגילוי הנאות ששנינו מכירים זה את זה ונגענו בחומרי הגלם הכתובים אחד של השני/ה. את קראת ספר שלי לפני שיצא לאור ואני קראתי ספרים שלך, לפני שיצאו לאור.
וכעת, למען הקוראים, ספרי קצת על עצמך.
ת: מאז שאני ילדה אני כותבת. שירים, סיפורים וספרים.
ש: רגע. לפני הכתיבה, בת כמה את?
ת: גיל של אישה זה תמיד עניין מסתורי. הוא תמיד אפוף בעלטה.
ש: אוקיי, נולדת וגדלת בישראל. ויש לך אחים/יות.
ת: כן. אח ואחות גדולים ממני.
ש: וההשכלה שלך?
ת: אני ד"ר לרפואה. סיימתי לימודי רפואה ברומא, איטליה, באוניברסיטת לה סאפיינצה. יש לי תואר D.M
ש: כמה שנים היית באיטליה?
ת: כמעט עשר שנים. בגיל שמונה עשרה החלטתי ללמוד רפואה ובגיל 21 הגשמתי את זה, זה היה החלום שלי ואני אדם שנוהג להגשים חלומות. כשנסעתי לאיטליה היו לי רק 300 דולר בכיס והרבה חלומות של צעירים. לפני כן למדתי שנה תולדות האומנות וקולנוע באוניברסיטת תל אביב. בשנה הראשונה שלי באיטליה הייתי בעיר מכוערת ואפרורית בשם "ברשה", עיר שאחרי השעה 18.00 לא רואים בה נפש חייה ברחוב. הכל סגור. ה-300 דולר נגמרו והיה מאוד קשה. לא הייתה עבודה, אז עבדתי בניקיון בכמה מקומות, ביניהם בבית של אישה בת 90. היא אמרה שיש לי שתי ידיים שמאליות ולימדה אותי לנקות. לאחר שנה עברתי לרומא, ושם כבר מצאתי עבודה יותר טובה בתור בייבי סיטר ובבית הכנסת ובשגרירות הישראלית כמורה לעברית. החוויות האלו חישלו אותי. הייתי לבד והיו לי חיים של הרפתקנית. רוב הסטודנטים קיבלו כסף מהבית, אבל אני הייתי חייבת להסתדר בעצמי. בשנה השלישית מצאתי עבודה בבית חולים. כסטודנטית שנה שלישית ברפואה נתנו לי לעבוד כאחות, ומאז הכול נהייה הרבה יותר קל.
ש: ומלבד לימודים מה עשית שם?
ת: לא נשאר הרבה זמן פנוי, כי גם למדתי וגם עבדתי, ולימודי רפואה זה לימודים שמצריכים המון המון שעות ומאמצים כבירים: אתה יושב כל היום ולומד. בקצת הזמן הפנוי שבכל זאת היה לי הייתי מטיילת בכל איטליה בכל מיני מקומות יפים.
ש: מתי חזרת לישראל?
ת: אחרי עשר שנים חזרתי לישראל. אפשר להגיד עליי שאני הרופאה שמעולם לא הניחה את ידיה על החולה, כי אף פעם לא עסקתי ברפואה מהיום שסיימתי ללמוד. דברים השתנו, החיים שלי שינו כיוון, התחתנתי, בני נולד ומצאתי את עצמי בכיוון אחר לגמרי ממה שתיכננתי. חבר טוב שלמד איתי רפואה באיטליה הציע שנלמד הומאופתיה, ובסוף שנינו נהיינו רופאים הומאופתיים. למדתי הומאופתיה במסלול של 4 שנים במכללת מדיסין ואחרי שסיימתי עסקתי ברפואה הומאופתית הרבה שנים, בקליניקה פרטית, בביקור רופא, ובקופת חולים כללית.
ש: את יכולה לעסוק בכך גם היום?
ת: כן, בטח. אבל לא ברפואה קונבנציונאלית. אני מרגישה שהייעוד האמיתי שלי אף פעם לא היה ברפואה, אבל הייתי צריכה לעבור את כל הדרך הזאת כדי להבין את זה: אם לא הייתי לומדת רפואה באיטליה הספרים האלו לא היו נכתבים אף פעם, ומאחר שאני יודעת שהייעוד האמיתי שלי אף פעם לא היה להיות רופאה אלא סופרת, היום אני מבינה שכל מה שקרה בדרך לזה היה חלק מתוכנית הרבה יותר גדולה של יד מכוונת מלמעלה ושמושכת בחוטים – סוג של גורל, שכיוון אותי להגיע עד הלום.
ש: איך הגעת לכתיבת רומנים בלשיים?
ת: הייתי ילדה ביישנית ולא היו לי הרבה חברים, אז הייתי יושבת לבד בהפסקות ומדמיינת לעצמי סיפורים. כשהייתי חוזרת הביתה הייתי מעלה אותם על הנייר. תמיד חשבתי שאני צריכה להיות סופרת ומשוררת, זה הרגיש לי היעוד שלי. כשגדלתי דברים השתנו והחלטתי שהיעוד שלי הוא להיות רופאה ולעזור לאנשים. אחרי זה זה השתנה שוב פעם, וחזרתי למה שהייתי אמורה לעשות מלכתחילה.
ש: מתי התחלת לכתוב ספר?
ת: באיטליה כתבתי שירים באיטלקית. כשחזרתי לארץ הייתה לי תקופה עצובה וכתבתי שירים עצובים, אבל מאוד יפים וטובים. ואז חשבתי לעצמי – 'סיון, אם את כותבת שירים ויש לך כישרון לכך את יכולה לכתוב גם ספרים'. תמיד ידעתי שאכתוב ספר בלשי. זה הז'אנר אהוב עליי. היה לי רעיון התחלתי – חמישה גברים יושבים עם אישה סביב שולחן בוילה בסנטה מרינלה, באיטליה, ומדברים על תעלומת רצח. זה כל מה שהיה לי בראש.
כתבתי דף ראשון, שני, ונתתי לקרוא לקרובי משפחה שלי, והם שאלו אותי מאיפה העתקתי את זה. השבתי להם שאני כתבתי והם לא האמינו לי. הם שאלו אותי אם העתקתי מאגתה כריסטי. באותו רגע, שאמרו "אגתה כריסטי", הבנתי שאני כותבת טוב, שיש לי את זה. ופשוט המשכתי. כתבתי תוך כדי שהדמויות מדברות לי בראש, כאילו אני בתוך סרט נע: הדמויות פשוט חיות בתוכי והן מחליטות מה יקרה. הן כל כך ממשיות ואמיתיות, שלעיתים מציאות ודמיון מתערבבים ביחד, מרוב שהכול מרגיש לי כל כך חי. בסופו של דבר מה שקרה זה שהדמויות הפכו לחלק מהמשפחה שלי, חלק ממני, ומרוב שהם חלק ממני קשה לי לתאר את החיים בלעדיהם. לא ידעתי לאן הסיפור הולך, לא ידעתי מה יקרה מפרק לפרק ומה יהיה הלאה, הכול קורה באופן דינאמי כי הדמויות מרגישות לי חיות, ופועלות ונושמות ולכן הן כותבות את עצמן. כיום במהלך הכתיבה יש לי הצפה של רעיונות ואני בדרך כלל כותבת אותם בנקודות קצרות כדי לא לשכוח. מה שכן אני אף פעם לא יודעתי לאן זה לוקח אותי, הכל פתוח כי הדמויות כותבות את עצמן. חברה שלי שהיא מתקשרת טוענת שזה סוג של כתיבה בתקשור.
ש: אוקיי, זה הספר הראשון שלך, "שדות נלוזים". כתבת עוד?
ת: כן .יש לי עוד שלושה ספרים מאותה סדרה, הם כבר מוכנים. בקרוב ייצא הספר השני בסדרה, להערכתי תוך כמה חודשים.
ש: כשאת אומרת סדרה, המשמעות היא שאותן דמויות או חלקן מככב בכל הספרים?
ת: כן. אותן דמויות מככבות בכל ספר, לא תמיד כולן. כל ספר עומד בפני עצמו ולכל ספר יש סוף סגור, כך שזה לא סיפור בהמשכים ולא חייבים לקרוא לפי הסדר. אם כי הסדרה מתקדמת עם הזמן, כי גם אני מתקדמת בשנים.
ש: מה היו מקורות ההשראה שלך?
ת: ההשראה היא מחיי ברומא, אבל הספר הוא דמיוני לגמרי. שני ספרים מתרחשים באיטליה, ואחד הספרים גם בישראל. הספרים יצאו מהנשמה שלי, ולמרות שהם בדיוניים לחלוטין הכנסתי בהם ממש את נשמתי. תיארתי תחושות שהיו לי, הרהורים נוסטלגיים מרומא.
ש: את אוהבת את רומא?
ת: מאוד. גרתי שם וזה היה הבית השני שלי. זה תמיד יהיה הבית השני שלי, כי השארתי שם מאחור את הנשמה שלי ואת האנשים שאהבתי.
ש: היית חוזרת לשם?
ת: לא כדי לגור. תמיד הרגשתי שם זרה בסופו של דבר.
ש: אוקיי. נחזור לספרים. כמה ספרים כתבת?
ת: כתבתי ארבעה ספרים, וכעת אני עובדת על הספר החמישי.
ש: את יכולה לספר משהו על העלילות?
ת: בספר הראשון העלילה מתרחשת בתחנת משטרה ברומא. קומיסריו ריקרדו לומברדי מגייס לעזרתו את סניורה קתרין סמית, שהייתה מפקדת התחנה לפניו, כדי לתפוס רוצח ערמומי וחלקלק שרצח שתי יצאניות שעבדו בויה ונטו במועדון הלילה המפוקפק לה קאזה. הדרך שלהם מצטלבת עם הדרך של בריג'יט סלייטר, סטודנטית זרה משוודיה, הרפתקנית בנשמתה, שנקלעת לעבודה במועדון הלילה המדובר מחוסר ברירה. היא מכירה שם גבר קודר ואפל, אנטוניו, שמסחרר את ראשה, ומתאהבת בו. כשהיא מגלה שאנטוניו אינו מי שחשבה שהוא ושהאישיות שלו היא כמו של ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, היא יוצאת למסע בריחה מחוף לחוף ומתגלגלת להרפתקאות מטורפות שבהן הניצוד הופך לצייד ולהיפך.
ת: כמה מהסיפור הזה חופף לחוויות שלך באיטליה?
ש: הסיפור הוא כמובן בדיוני לחלוטין, אך לפעמים אני מקבלת את ההשראה מאנשים שהכרתי. לפעמים קורה שאנשים שאני מכירה וסיפורי החיים שלהם, משפיעים עליי ונותנים לי השראה.
ש: את עצמך, מוטמעת באיזה שהוא אופן בעלילה או באחת מגיבורות הספר?
ת: הדמות של בריג'יט קרובה אליי במיוחד כי גם היא, כמוני, הייתה סטודנטית זרה באיטליה, אך בזה נגמר כל הדמיון. אין שום קשר בינינו כי מדובר בסיפור בדיוני לגמרי.
ש: מתי התחלת לכתוב את הספר השני? כמה זמן לאחר שסיימת את הראשון?
ת: מיד לאחר שגמרתי את הספר הראשון התחלתי את השני. בגלל שיש לי בראש הצפה בלתי נשלטת של רעיונות וסיפורים שרוצים להיכתב אני בדרך כלל מתחילה לכתוב ספר חדש יום אחרי שאני מסיימת את הקודם.
ש: והשלישי? מיד לאחר השני?
ת: כן. גם כן יום אחרי. בממוצע אני עובדת על כל ספר שנה.
ש: מה את עושה כדי למכור?
ת: בעיקר מפרסמת ברשתות החברתיות. המכירה בחנויות הספרים לא משתלמת, כך שאני מוכרת בחנויות הדיגיטליות ובאופן עצמאי.
ש: ראיתי שברשתות החברתיות ובביקורות הנפלאות על ספרך זכית לכינוי 'אגאתה כריסטי הישראלית' ו'מלכת המותחנים החדשה'. איך הרגשת כשקראת את הביקורות המפרגנות?
ת: כשהתחילו לזרום התגובות ברשתות הייתי די המומה. אנשים התחילו לכתוב לי, להגיב ברשתות ובחנויות הדיגיטליות, והתגובות והפידבקים שקיבלתי היו ממש מדהימים ומשמחים מאוד. יום אחד פתחתי את האפליקציה של החנות הדיגיטלית "עברית" וראיתי שמכרתי שם מאות ספרים והייתי ממש בהלם. לא ציפיתי לכזאת הצלחה. נראה לי שזה היה היום המאושר ביותר בחיי מאז שהפכתי להיות סופרת.
כל פעם שאנשים אומרים לי דברים שמראים לי שהם מבינים אותי ולומדים להכיר אותי דרך הספרים, המילים והשורות, זה מרגש ומשמח אותי במיוחד, כי השארתי את הנשמה שלי בספרים שאני כותבת ואני באמת חושבת שרק מי שקורא את הספרים שלי יכול להכיר אותי באמת.
ש: אמרת לי, שאני וזוגתי נכנסו לספר החמישי.
ת: כן. זה מעניין, איך שההיכרות שלי איתך השפיעה עליי כל כך עד שנכנסת לי לספר, בלי לכוון אפילו. זה פשוט קרה.
ש: אני מקווה שאני מופע כרוצח סדרתי. אחרת אין טעם.
ת: סיון: חחח.
ש: אוקיי. לסיום, רוצה להוסיף עוד משהו?
ת: הרעיון המרכזי בספרים שלי הוא שהטוב חייב לגבור על הרע, ושהאהבה חייבת לנצח. ככה אני רואה את החיים, אני אופטימיסטית חסרת תקנה, ודוגמא לכך שאפשר להגשים חלומות: אני ממציאה את עצמי כל פעם מחדש ומפתיעה את כל הסובבים אותי: בדיוק כשהם כבר חושבים שנגמרו לי כל ההפתעות, אני תמיד מכינה להם עוד משהו.
אני מאחלת לכולם שהחלומות שלהם יתגשמו, כי אם חולמים מספיק חזק הכול יכול לקרות.