מאמר:
על הבלש מהמשולש וחוק וולט/ אבי גולדברג


 

השנה החדשה נפתחה כרגיל בזיקוקי די נור בתרועות ונשיקות, בקיצור, בתעבורה אדירה של נגיף האומיקרון מפה לפה .

כבר זמן מה אני תוהה מה השמחה הגדולה כשחולפת שנה. "מה חלק לנו בדוד ולא נחלה בבן ישי?" ניחא רואי חשבון ופקידי מס השמחים בחילופי לוח השנה, על עוד מחזור של דו"חות שנתיים, עוד מיסים לגביה, בנקים המחייבים בריביות  חברות ביטוח המחייבות עבור ביטוחים  שנתיים ואסירים כמובן המוחקים ממכסת השנים שהם מרצים בכלא ,ודאי שמחים לעוד שנה שחלפה, אבל האזרח הקטן? מה לו כי יחגוג?

אסירים הם בסך הכול פושעים חסרי מזל שנתפסו, ואם לשפוט על פי דיווחי הפשיעה בישראל אל מול מספר הנדונים למאסר - הם לא רבים ולכן שוב גדלה התמיהה וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה, כשאלת קהלת.

מה שמביא אותי לנושא חוק וסדר.

 נדמה שתשומת הלב הציבורית  מתמקדת לאחרונה ב"מגזר", ביטוי משונה, תווית לחברה הערבית החיה במדינת ישראל. במשך שנים נדחקה הפשיעה בקרב האוכלוסייה הערבית למגירה וקוטלגה במדור סוציולוגיה. מקרי הרצח בחברה הערבית אובחנו כמנהגים שמקורם  במסורת שבטית  "שמירה על כבוד משפחה", או "נקמת דם", ועל כן אין לראות בהם פשיעה של ממש. לאחר מכן כבר היה קשה להכיל את הרצח כשהוא יצא מחיק החמולה  וכלל "חיסול חשבונות בין עבריינם ערביים," או כ"פיגוע לאומני" .

אך הציבור הישראלי העדיף לאבחן את הרצח בחברה הערבית בשונה מהרצח בחברה היהודית.  שהרי רצח בנות זוג יהודיות אינו על רקע "כבוד המשפחה," וחיסול חשבונות בחולון ונתניה אינם סכסוכים בין עבריינים ערבים, והטבח של גולדשטיין במערת המכפלה ורצח רבין אינם על רקע לאומני, או פוליטי כפי שהם אצל הערבים.

לא לערבב בבקשה מין שאינו במינו.

הגיע הזמן שנקבל  את  הרצח כפשע לכל דבר ועניין הן בחברה הערבית והן בחברה היהודית. רצח הוא רצח. החברה הערבית הכפרית, משתנה. הכפרים הפכו לערים, החברה הערבית שוב חזרה למקום בו הייתה בעידן שלפני הקמת מדינת ישראל, חברה שיש בה גם מרכזים עירוניים, והפשע כידוע פורח דווקא בריכוזים אורבניים. האנונימיות של תושבי הכרך מקלה על הרצח. הספרות של המאה התשע עשרה ,נתנה ביטוי להתפתחות הרצח יד ביד עם הפיכת  הערים הקטנות הציוריות באירופה  לכרכים, מטרופולין.

רוברט לואיס סטיבנסון כתב את הסיפור "מרקהיים", על רצח בדם קר של סוחר עתיקות בלונדון הקרה בערב חג המולד, סתם כך .


מרקהיים מאת ר.ל.סטיבנסון תרגם אבי גולדברג בהוצאת עברית

 

סיפורו של אדגר אלן פו איש ההמון, הוא הפרדיגמה עליה מתבססים סיפורי הפשע בכרך הגדול, הסוגה  הספרותית שהחלה לפרוח במאה התשע עשרה, תחילתה בדיווחים דרמטיים ,"צהובים" בעיתונות , עוד בטרם הטיל ג'ק המרטש חיתתו על לונדון והעלה את תפוצת העיתונים שם לשמיים. 

ייצוג הרצח בספרות  הפך את המעשה הפלילי לנושא נחשק ,ספרי מתח ובלש עמוסי גוויות הם  בידור, קריאה של "ניקוי ראש" "ספרי טיסה" .הספרות השתלבה היטב בתרבות ההמון , והפכה למוצר צריכה של ממש, ומשם גלשה למדיום הקולנוע והטלוויזיה וגם למשחקי המחשב.

 במצב שנוצר ,אין  הקורא מפעיל כלל את מצפונו ואת כללי המוסר שאמורים לנווט חברה אנושית. הציבור מוטרד פחות מגורלו של הרוצח הספרותי ויותר מהטכניקה בה נוקט הבלש כדי ללכוד אותו. משחק מוחות בין רוצח לבלש ולא בהכרח בין טוב לרע.

כיצד עברה החברה המערבית תהליך שנראה כמעט בלתי אפשרי לפני תחילת המאה התשע עשרה, תהליך בו הוא מפיק הנאה וסיפוק מדיווחים על פשע ויותר מכך, מעיבודו של הרצח לספרות, לקולנוע, לבידור? 

 


"איש ההמון"

 " the man of the Crowd " Illustration by Harry Clarke for a London edition dated 1923

ובכן, נזכיר נשכחות, כל הבלבול המוסרי,  החל כבר אצל זה שהכתיב את התנ"ך. קין הצמחוני הראשון דפק את ראשו של הבל אחיו באבן, רצח בתוך המשפחה.

וכיצד העניש אותו השופט העליון? במקום להעלות אותו על כיסא חשמלי, כך שלאנושות יהיה ברור שאסור לרצוח, שלח אותו לנדוד במסע עולמי .

את תשומת הלב לתהליך זה של ערעור הפן המוסרי בספרות והתייחסות שונה לרצח, הביא לראשונה הסופר תומאס דה קווינסי, המוכר יותר מספרו "וידויו של המכור האנגלי לאופיום", במסה סאטירית שנשלחה לכתב העת  בלאקווד ב1827 והמשכה בשתי רשימות נוספות במהלך השנים.

 


תומס דה קווינסי מסה סאטירית "על הרצח כאומנות"

 

 

 

המסה "על רצח הנחשב לאחת מהאמנויות היפות" הוא תיאור בדיוני וסאטירי של הרצאה שהועלתה במועדון ג'נטלמנים חובבי רצח, בנוגע להערכה האסתטית של רצח כאומנות . הוא מתמקד במיוחד בסדרת רציחות שבוצעו כביכול בשנת 1811 על ידי ג'ון ויליאמס בדרך רטקליף, לונדון.  המאמר התקבל בהתלהבות והוביל לשתי רשימות המשך בשנת 1839 ובשנת 1854. “Like

Michelangelo in painting, a great murderer carries his art to a colossal sublimity 

 "כמו יצירותיו של מיכאלאנג'לו, רוצח מוכשר נושא בחובו אומנות המשתכללת לכדי אומנות נשגבת" כתב דה קווינסי, והוסיף בסאטירה מאפיינים של רצח המבוצע כראוי. רשימות סאטיריות אלו השפיעו על ייצוגים הספרותיים הבאים של רצח, וזכו לשבחים והשפיעו על סופרים לעתיד.

 בכתיבה הסאטירית של המסות, נחשף המשולש רוצח -עיתונות – קורא.  העיתונות פועלת כמתווכת, ומוסיפה גירויים ואפקט של אימה לתיאור הרצח על מנת לספק תאוות אסורות של הקורא שאולי היה רוצה להיות שותף להן בתת המודע. האזור האפל שבנפש ה"תת מודע" נחשף במסות הללו ,עשרות שנים לפני פרויד.

כאן בארץ אבות החל רומן הפשע וסקירת הרצח לפרוח "מאוחר", כשתל אביב הפכה לעיר שוקקת חיים מסחר ופשע. בשנת 1932 זכו חוברות של הבלש דוד תדהר  לפרסום ב"ספריית הבלש", בה התפרסמו  כשלושים חוברות והן נחשבת כחלוצת הספרות הבלשית העברית.

 אם נשליך מהאמור  על החברה הערבית המשתלבת באיחור מה בחיים האזרחיים של מדינת ישראל, ובכלל זה בחיי הפשע, הרי יש לצפות לפריחת ספרות הפשע. סופרים ערבים שיתארו בפני הקורא הישראלי את מסתרי טירה, טייבה ואבו גוש ,ויכוננו  את דמותו של הבלש הערבי הראשון  "הבלש מהמשולש"  הלוכד את הרוצחים האכזריים מה"מגזר".

 

 


מדרכות הפכו לחניוני וולט

 

ולסיום ,למי שלא שם לב, הכנסת אישרה  באישון סילבסטר וברוב גדול של רוכבי קטנועים את התיקון לחוק התעבורה [נוסח חדש]  

שיקרא תיקון וולט התשפ"ב או בקיצור חוק וולט.

א.    בפקודה זו –

           "וולט"  מי שמחזיק ארגז טרמי בצבע כחול על האופנוע או האופניים החשמליים שברשות ושהכתובת המופיעה עליו היא WOLT

ב.       "דרך" - לרבות שביל כביש מדרכה, חצר, ברשות הציבור או ברשות הפרט.

ג.      "תנועת כלי הרכב של וולט"  רכבי וולט לרבות, הקטנועים והאופנועים החשמליים של שליחי חברת וולט , המכונית של המנכ"ל, התלת אופניים של הנכדים שלו, מוכרים כרכבי חירום  בשל נחיצותם ודחיפות עיסוקם: הזנת אזרחי ישראל ,כרכבים אמפיביים, או דו שימושיים ,הרשאים להשתמש לא רק בכביש אלא גם במדרכה לשם דהירה אל מטרתם בנסיעה בכיוון המותר לתנועה וגם בכיוון ההפוך.

ד.     "אחריות פלילית" לא יישא מפעיל רכב וולט באחריות פלילית או אזרחית , באם בעת ביצוע תפקידו, קרי הובלת מזון ללקוח או בשובו מהובלה כזו, ידרוס קשיש, ילד, או  בעל זכות בחירה אחר החוצה כביש או הולך על מדרכה לתומו.

ה.    "תוקף התיקון לחוק" החל מראש השנה השתא ועד לסיום מגפת הקורונה האומיקרון, דלקת הריאות או האולקוס שלי.

 

 

 

חפש באתר
טואול - בניית אתרים