על התערוכה "נאיביות בימי קורונה" /נעמה וייסמן

 

 

מגפת הקורונה הגיעה לעולם המערבי לפני כשנתיים. מאז השתנו חיינו ללא היכר, השגרה הופרה עם סגרים, בידודים, חבישת מסיכות, עבודה מהבית והגבלת התקהלויות. הקורונה גרמה לנו להבין מה שבריריים הם חיינו, ויחד עם זאת, גם לשים לב  לחשיבותו של כל רגע, כל מגע אנושי, כמו השיר של ברוס ספרינגסטין שמנוגן תדיר יותר ברדיו.

 

התערוכה "נאיביות בימי קורונה" לא מבקשת לומר כיצד התמודדה האנושות עם הקורונה?!

כי עוד מוקדם לקבוע, אולי כולנו נצטרך ללכת עם מסכות לסופרמרקט ובתחבורה הציבורית לכל ימי חיינו?  

"נאיביות בימי קורונה" מתמקדת באיך שהאמנים הנאיביים הגיבו למגיפה. למשל העבודה "הסתגרות" של הצייר הבלגי ז'אן-פייר לוראן שמציגה אדם בכלוב, כמו ציפור שהמפתח בחוץ ובחוץ העצים מלבלבים, השמיים כחולים והציפורים עפות באופן חופשי, או למשל, העבודה "סגר" מאת האמנית הנאיבית, מריה לאורה ברטוז, ארגנטינה.

 האמנית שרלוט להשאפל בחרה לצייר את עצמה, מסוגרת בסטודיו. בעמוד הפייסבוק של הגלריה מצאתי ציטוט שלה: "בזמן המגיפה, שהיתי בדירתי בפריז, בה אני מתגוררת כבר כ-30 שנה. הבניין כולל 15 דירות, והתקופה המלחיצה הזו קירבה בין כל הדיירים. הסטודיו שלי ממקום בעליית הגג בקומה השמינית, שם יש אור נפלא. על מנת להגיע לשם, הייתי משתמשת במעלית בדרך כלל, אך בתקופת המגיפה החלטתי לעלות במדרגות וכך להתעמל מעט, הדבר נתן לי הנאה רבה. הייתי מגיעה לבועה שלי, מפלט האושר שלי, ולפעמים בעזרת מוסיקה קלאסית אשר הגבירה את תחושת הניתוק, הייתי יכולה לדמיין שאני מטיילת  בעולם מחוץ לזמן ולחלל.תהליך היצירה היה משתלט עליי והפך להיות הכרחי, ציירתי מהלב וגיליתי בעצמי צורה חדשה של בגרות, שכבה נוספת של עומק יצירתי. התחלתי להשתמש בגוונים שונים של צבעים, הרמוניות חדשות של שילובי צבעים וניגודי צבעים חדשים, גם כן. הייתי טרודה יותר בקומפוזיציות של הציורים שלי מאשר הייתי קודם. כאשר הלילה נופל על הסטודיו שלי, השמש השחורה- אדומה הופיעה באופק; כמו השמש, כך הציור עוזר לי להאיר את הבלבול בו אנו שרויים כרגע ולמצוא שלווה. "אחרי קריאת הציטוט הזדהיתי אף יותר עם ציורייה של להשאפל.

העבודה הנפלאה "דיוקן משפחתי" של האמן הישראלי יצחק בוברמן שמציגה משפחה שלמה עטויה מסכות וייתכן והיא תגובה יותר "ישראלית" לקורונה.

 

האמנים הנאיבים ורבים מהם המשתתפים בתערוכה, המשיכו, גם עכשיו, להדגיש מה שעוד חיובי ומה שנשאר יפה, כמו בעבודה "ספורט מותר" של תרזה חורין קרגולה, המראה פעילות ספורטיבית בטבע, זה מרפרר לאחד המאפיינים הבולטים ביותר של הסוגה הנאיבית. המתעלה לרוב מעל היומיום והקונפליקטים הקשים. דרך עיניים של ילד, מה שהזכיר לי את עצמי בזמן מלחמת המפרץ הראשונה. חורין קרגולה מספרת: "הקורונה שינתה את אופן הציור שלי. זו הייתה תקופה מאוד משמעותית עבורי, בה הזמן והשקט בלא עולם חיצון וללא הסחות דעת אפשרו לי להעמיק ולהתפתח ציורית. ציורי בז'אנר הנאיבי אשר מוצגים בתערוכה זו נזכרים בתקופת הסגרים כשמותר היה לצאת מהבית רק לצורך פעילות ספורטיבית, אז הייתי נפגשת יום יום עם חברותי מהשכונה, לעשות ספורט יחדיו ציורים אלו משמרים זיכרונות טובים של חברות, שיח נשי וספורט בחיק הטבע." דבריה רק מנכיחים את התזה של אוצרי התערוכה: מעין ישראלי ודן טשיל.

העבודה "כלוב הזהב" של דריה קונשטיק נוצרה בתקופת הקורונה. דימוי פרי הרימון הממסגר את העבודה, אשר מסמל על פי מסורת היהודית שפע, פריון ויופי, מעיד על מה שנשאר בחוץ, ואנו, כציפורים, נכלאנו כל אחד בכלוב שלו.  הציפור המתה מעידה לא בהכרח על מוות פיזי, אלא גם על מוות הנפשי שחוו חלק גדול מהאומנים, אך לא רק. כך ניתן להבין שב"נאיביות בימי קורונה" אפשר לראות מצד אחד, עבודות שנוצרו תחת התפיסה הנאיבית . הכוח של הדמיון היוצר הילדי מתגבר על הרועץ. לעומתם, מוצגים בתערוכה עבודות נאיביות אשר מתייחסות בצורה זו או אחרת לחוויית האמן את תקופת המגפה, כמו הדוגמאות שהצגתי לעיל.

ייתכן שכאן אנחנו חוזרים בכמוסות הזמן שהאמנים הנאיביים יצרו, כמוסות זמן שייכנסו לדפי ההיסטוריה.

 

 

 

 

צילומים: ליהי וייס.

חפש באתר
טואול - בניית אתרים