תערוכת אור שחור בבית אצ"ג/ שושנה קרבסי
חרדים – לא מה שחשבנו
האם אנו עדים למהפכה בשדות האומנות הספרות והיצירה החרדית?
חייבת להתוודות שסיקור תערוכת "אור שחור" בגלריה החדשה – "גלריה גאולה" אשר בבית אורי צבי גרינברג בירושלים היתה מעבר להתבוננות בתערוכה מרטיטה, כמדומני שחזיתי במהפכה שהיא לא רק תרבותית אלא גם חברתית.
שיח אומנים עם האוצר אלחי סלומון
תערוכת "אור שחור" מוקדשת לאומנות חרדית ולאומנות על חרדים והיא ירית הפתיחה של גלריה גאולה בבית אצ"ג, גלריה הקרויה על שם גאולה כהן ז"ל ,שהיוותה אבן היסוד לבית אורי צבי גרינברג ובמשך 16 שנה פעלה לקידומו ולביסוסו בתחום התרבות וברוח עשייתה החברתית והפוליטית.
מיקום תערוכה בבית אצ"ג זאת כבר אמירה! שהרי המקום מזוהה עם הציונות הדתית ועם הימין הפוליטי, כשבית אצ"ג עצמו מפיק את גליונות כתב העת לשירה ימנית בועטת - "יהי". והנה מארח הבית תערוכה שמרביתה אומנים ואומניות חרדים/יות וזאת במקביל להשקת גליון "יהי" מספר 4 – "חרדים" המוקדש לשירתם וליצירתם של משוררים חרדים.
אם זאת לא מהפכה אז מה זה? ותסלחו לי על האתוס הגדול....אבל כן, מתרחשת מהפכה, משום שהאומנות החרדית שאומניה נטו לצייר אפיזודות מחיי הדת יוצאת אט אט מהגטו של החרדיות אל המרחב של הישראליות, ומשום שחרדים מעיזים להביע בקול את לבטיהם, את התחבטויות הנפש, ולמעשה להוציא החוצה את מה שנחשב בעיני משמרות הדת כערעור וחילול. קבלו סיפור:
חברתי, אומנית מוכשרת וייחודית היתה חרדית, התגוררה במאה שערים. אמה היתה אומנית בנשמתה אך בעלה אסר עליה לעסוק באומנותה משום שאומנות זה "חילוני" ואף "עבודה זרה". חברתי האומנית, בתה, נישאה אף היא וחשה על בשרה את אי שביעות הרצון מסביבתה מהצורך שלה לצייר וליצור. לאחר שהקימה משפחה נקלעה למצב נפשי אשר הביא אותה בסופו של דבר לעשות בחירה בין חייה כחרדית לבין הצורך שלה לנשום דרך היצירה כדי לקיים את נפשה. סופו של דבר שביצעה חיתוך מחייה הקודמים , לקחה תרמיל ויצאה לבדה לטיול במזרח. היא שבה לישראל כשבאפה נזם. היא עזבה את העולם החרדי אך לא את הדת ואת אמונתה, פרשה ממשפחתה ומילדיה שכבר בגרו וכיום היא אומנית מוכרת שזוכה להצלחה בארץ ובעולם. נכדיה חרדים כולם והיא סיפרה לי שאחד הנכדים הטיח בה שהרב שלו אמר שהנזם שסבתא שמה באף זה מעשה לא יהודי, לא צנוע ועבודה זרה. היא השיבה לנכדה תשובה המכנסת בתוכה את הסינתזה והבחירה בדרך אישית לקיים את עבודת הבורא: "תאמר לרב שלך ששלוש אימותנו , שרה, רחל ולאה לכולן היה נזם באף ושאני ממשיכה את דרכן". זוהי, אם כן, יציאה של ממש מהפרוטוקול תוך סינתזה עם העולם ממנו באה אומנית זו וזוהי דוגמה למתרחש בשטח.
על גלריית המקלט שמעתם? גלריה ירושלמית המקבצת בין כתליה אומנות נשית חרדית – דתית בו בזמן שהיא חושפת יצירה כזו לקהלים חרדים ותוך דיאלוג עם יוצרות שאינן מן העולם הדתי. אני עצמי השתתפתי בערבי שירה ופואטרי סלאם על אף שאיני דתית.
הגלריה עצמה ממוקמת בלב שכונה חרדית, בתוך מקלט. מה שהחל כמשהו מחתרתי, במקלט, באופן סימבולי מתחת לאדמה, ואף זכה להתנגדות הסביבה פועל היום בגלוי ובגאווה רבה. הקהל הוא נשים האומניות הן נשים. בגלריה מתקיימים ערבי שירה וספרות, תערוכות אומנות, מוזיקה, וידאו ארט וספוקן וורד, כשהיוצרות מרביתן נשים חרדיות ודתיות . בפעמים שהשתתפתי חשתי בעוצמה רבה בצורך האמיתי של נשים חרדיות לבטא את עצמן ברמה של הישרדות נפשית ולא פחות מכך. חשתי בצורך נואש לתת דרור להגיגיהן ולרגשותיהן באופן חשוף דרך שירה ואומנות כשהחברותא הנשית תומכת בהן ומייצרת עבורם מרחב שבו לעין הגברית ולחברה הסובבת על דרישותיהם אין דריסת רגל לשעה קלה. בכל פעם חזיתי בפלאות שהערבים האלה עושים בנפשן של נשים.
הנה גם אתם עדים למהפיכה , מהפיכה בכמה היבטים: ראשית, היצירה הדתית והחרדית פרצה את "הגטו" החרדי ויצאה למרחב הישראלי כפי שתערוכת גלרית גאולה מייצגת. שנית ומהותית, וזה מה שטלטל אותי בתערוכה בבית אצ"ג וגם בגלרית המקלט, שהיצירה עצמה שוב אינה יצירה מגוייסת למען ערכי שמירת שבת, צניעות ושמירת ערכי דת ומשפחה אלא להיפך, יש כאן ביטוי אישי אמיתי, יש כאן תעוזה ואפילו חציית קווים. שאומן חרדי יצייר קוף שלבוש בבגד ים ביקיני? שהרי גם הביקיני וגם דרווין על תורתו הנשללת על ידי הדת נוכחים ביצירה זו. שגבר חרדי יעצב חלות בדמות נשים רוקדות ויעשה מזה יצירה? האין כאן דרמה של ממש?
אנו עדים, אם כן, לצורך לביטוי אישי כה חזק , שהיה מודחק ואשר מתבטא באומנות שכבר אינה מפחדת להיות מחוברת למה שאומנות צריכה לעשות – לא לשרת את החברה כחברה כי אם את נפש האומן כפרט, גם אם בזמן היצירה יש יציאה מהגבולות ופריצתם . יתירה מזו ויותר מכל מבטאת תערוכת "אור שחור" את התהליך ההשתנותי של החברה החרדית. זוהי חברה בתהליך של שינוי, חברה שהישראליות מחלחלת אליה בין אם מרצון ובין אם לאו, והשינוי גדול ממה שאנו סבורים.
בחלק מהיצירות יש אומץ של ממש. למשל בצילומיה של האומנית לאה גולדה הולטרמן. מצלמתה ועינה האומנותית חושפות את הערעור על האידיאל החרדי של מה נתפס כמשפחה נכונה. בצילום מופתי ומטלטל אשה חרדית ממעמד כלכלי אמיד הישובה על מיטתה בחדר השינה ופניה עגומות , למרות שהיא עצמה מייצגת את אידאל האשה החרדית במראיה. חדר השינה מייצג את המושג "חדרי חדרים" ובמקרה זה את "חדרי חרדים", מבטה של האשה מבטא את המחיר הנפשי של נשים בחברה החרדית ואת "כבוד בת מלך פנימה" ,אלא שהמלכה שלנו עצובה ואינה מסופקת נפשית".
כך גם הצילום האוקסמרוני של בחור ישיבה נאה בגופיה, שאינך יכול להחליט האם הוא עצמו מתנדנד בין העולם החילוני לבין העולם לו נולד. לי כישראלית חילונית שילדיה התגייסו לצבא תמונה זו העלתה בי את סוגית הגיוס לצה"ל. גבר חסון, למה שלא יתגייס ?
יצירותיו של קלוד משה קמון עוררו בי השתאות. ציור שבו קוף עם בגד ים בקיני? עז לבושה בשטריימל? אשה מוסלמית ואשה חרדית זו מול זו בכיסוי ראש, דבר המעורר רחמנא ליצלן השוואה בין עולמות שלא העזנו....? כמה תעוזה וכמה חקירה וטלטול של עולם . מאת מי? אומנים חרדים.
יצירה מרתקת נוספת שכבשה את הלב היתה זו של מוטה ברין. על גבי נייר אפיה עיצב האומן חלות בצורת גוף נשי, אפה את החלות ומשהסירן התקבלו צלליות האפיה על גבי הניר והתוצאה נפלאה. חלות בדמות נשים מחוללות? האומן עצמו הסביר כי חלה בעיניו היא דבר מאוד נשי ולכן בחר לתעד ביצירתו את הנשיות הזו. אם זו לא פריצת גבולות אז מה.
אני ממליצה בכל לב לגשת ולספוג את התערוכה אל הקרביים. התערוכה מוצגת עד 2.2.22 (שימו לב לתאריך היפה) ימי א-ה 10:00-16:00 . פתוחה לקהל באופן חופשי.
זוהי הזדמנות להתוודע לעשיה התרבותית המרגשת של בית אצ"ג, הן בשדה הספרות, המוזיקה, האומנות והן בחממות התרבותיות להכשרת הדור הבא של יזמי תרבות ואומנות. לכו להכיר ולהציץ בכתב העת לספרות "יהי" ובזה האחרון המוקדש ליצירה ספרותית חרדית, שהיצירות בו מתכתבות עם הלך הרוח של התערוכה ומבטאות היטב את השינוי שעובר העולם החרדי-דתי.
שבעה עשר אומנים ואומניות משתתפים בתערוכת אור שחור, מרביתם חרדים וחלקם אומנים שיצרו אומנות על חרדים. כך למשל אליהו אריק בוקובזה אשר שתיים מיצירותיו תלויות בתערוכה, האחת עוסקת בנושא ברית המילה והשניה בכפרות יום הכיפורים. בעין ראשונה נראים ציוריו כמתארים סיטואציות דתיות גרידא, אלא שהתבוננות מעמיקה בפרטים מגלה את הביקורת שהאומן מעביר דרך היצירה. למשל תרנגול הכפרות אשר האב מניף ללא חמלה מעל ראשו של בנו, בשעה שבנו אוחז בעדינות אפרוח זעיר כחית מחמד, או ציור ברית מילה כשהתנוחה בה מוחזק התינוק על ידי הרב היושב זקוף מזכירה בתנוחתה את ישו אחרי הצליבה או את יצחק לפני עקדתו, וחמלה אין, ודמות האישה המציצה מאחורי הפרגוד כדבר שולי בתוך הטקס הדתי. היא שילדה את התינוק הזה, מלאכת הבריאה התקיימה בגופה והיא מאחורי פרגוד, כמרים אחות משה בסבך הסוף.
בוקובזה ידוע ואף הדגיש בדבריו כי דעותיו הפוליטיות שונות ממה שמייצג בית אצ"ג וכי הוא שמח בעובדה שהוזמן לתערוכה בנושא החרדים . כשהציג יצירותיו דבר על כך שמרגשת אותו העובדה שבית אצ"ג לא התיישר עם קו מסויים אלא בחר להביא גם קולות אחרים ובכך תערוכת "אור שחור" לא נפלה למהמורה של תערוכה מגוייסת אלא תערוכה שמביאה רבדים ומכלול עמוק של יצירה המבוססת על מצבים חברתיים, וערכים מגוונים ומורכבים.
ואולי זהו חלק נכבד מכוחה של התערוכה, ההימנעות מיצירה מגוייסת שבאה לשמר עולם סגור על ערכיו ולהיפך, חשיפה של עולם שלמרות שאיפתו לשמר את הקיים נמצא בתהליך של שינוי, של סינתזה תהליכית עם הישראליות על אף ההתנגדות לכך, עולם של חקירה וטלטול סדרים, עולם של ביקורת ושל סקרנות. עולם שמעז לקחת את המילים התנ"כיות "בצלם אלהים ברא אותו" ולקיים את הדבר בתחום היצירה. כשם שהבורא יותר אנו ניחנו ביכולת יצירה ויצירה זקוקה לחופש!
אז אם ניקח את המילה גלריה ונשכל אותיות, נקבל גרילה...אז כן, יש מחתרתיות שעולה על פני השטח. חרדים – לא מה שחשבנו!
ואם יורשה לי ביקורת קטנה. בערב הפתיחה נשמע קולם של האומנים הגברים אשר נאמו ועמדו מאחורי יצירותיהן יותר מקולן של האומניות הנשים, עד כדי כך שאיני יודעת האם נכחו בערב הפתיחה. אני נתקלתי באומנית אשה אחת. עורו אחיותי, עורו! השמיעו קולכן!
אומנים נהדרים בתערוכה וצר המקום מלתאר את הכל ובכל זאת צריך להשאיר לכם טעם של עוד. לכו! לכו!
אוצר התערוכה: אלחי סלומון
אומנים: אריק אליהו בוקובזה, שי אזולאי, רעיה ברוקנטל, אריק וייס, משה ריפנר, מרים ברזסקי, רננה שלמון, הודיה טולידאנו, פאבל וולברג, שרה שירה קוטלר, הילה קרבלניקוב פז, קלוד משה קמון, אלי ניסבאום, מוטה ברים, אלחנן קוטלר, מרסל תהילה ביטון, לאה גולדה הולטרמן, אופיר סגל.
עוד כיבדו בנוכחותם: ראש עירית ירושלים - מר משה לאון, מר צחי הנגבי שהתרגש מהחווה של בית אצ"ג - קריאת שם הגלריה על שם אימו, הרצל מקוב, דני דיין – מנכ"ל יד ושם, אסף ברקי, ציפי גולדברג, ד"ר רונן שובל.
