המופע התיאטרלי פואטי עיבראקית של זמירה פורן בתאטרון יפו /שרון הופשטיין חזני

 

"עיברעקית" – פרפרי זיכרון - בעיקבות המופע הפואטי "עיבראקית" מאת ד"ר זמירה פורן ציון

 בימוי : חנה וזאנה גרינולד.

שחקנים יוצרים: אהובה קרן, שחר כהן מוסיקאי, זמירה פורן ציון.

השם עיבראקית בהשראת המושרר שלום הראל והמשמרים.

המופע  הוצג כהצגת בכורה בפסטיבל לבי במזרח 2020,  מטעם תנועת אחותי למען נשים בישראלץ

 שיר נושא של המופע הולחן ועובד על ידי עובדיה חממה בביצוע מור קרבסי.

 

 טקסט מס 1 פרפרי זיכרון  -  שרון הופשטיין חזני  - חוקרת ויוצרת, אשת חינוך

 

ארבעה בדצמבר, צאת שבת, נר שביעי לחנוכה, אור מתעקש לגבור. על שולחנות עגולים, כוסות תה דקות, רחת לוקום, ותה של זמירה. רוצה? ברקע שירה. עברית בערבית מתערסלת, שיר ערש נוגה. יד מלטפת את ראשי. באתי לבד. תמונות משפחתיות רצות, הייתכן שאני רואה בהן את אמי, סבי, וסבתי? נושמת לבטן שברי משפטים: "מהמקום ממנו באתי נשפכו החלומות", "מהמקום ממנו באתי יצאו מילים עגולות", "במקום ממנו באתי אי שם ביום אתמול". תנועה פנימית של כדור בדולח עושה דרכו במעלה הגרון. אני סוגרת את הפה חזק.

(איפה את? מרחפת על מרבד, מעל גובה פני הים, ממה את מפחדת מאז צאת שבת? לשוב)

שורה שלישית, כיסא שמונה. מקשיבה לזיכרונות סמרה ואמה ומתפוררת. מסע אישי של חיפוש מתפרק ונבנה לערגה לזמן. "עיבראקית" הן מדברות אלי, אני מבינה. יד מלטפת ראשי. מביטה מעבר לכתף. לא את המקום את מבקשת ילדה יחפה, אלא את הזמן. הזמן שעמד בתוך הקירות, בין טפטים ספוגי שמן וסודות. זמן חום, חם, סוכרי, שותק, מוסווה בתוך בטנה השבורה של סבתי, זמן של "הכל בסדר", כסף בחזייה וטלק.  זמן בו ריקוד ושירה הנציחו שמש, זמן מקומט ושלם להפליא. זמן שהכל הולחם לתוכו, כמו ב"עיבראקית" של סמרה ואמה, בו חפנתי בכפות ידי גלים. גלים של זמן זיכרון שאינו נובל, נח על עורי, מחלחל תחתיו, רץ ללב, פעימה.

על במה תחת קשת, שתי ערוגות פרחים, קושרות אותי יחדיו בשירה מרהיבה אל שורש באדמת זיכרונות משותפת. אני מהגרת לתוכם, נעה לאורכם ורוחבם של סמרה, זמירה, דוקטורה זמירה, פלפולה עופרה ועובדיה עודד הקטן. האם, נאנה דייזי, אב שהלך מוקדם מדי,  מת צעיר מדי. הנה יד המנהל הגדול, יד חצופה פולשת חודרת  ונוגעת בגוף האם המנקה, מול עיניה של ילדה נדהמת שחורת שיער, והם אחת  הן - אני. זיכרונותיהם. זיכרונותיי. ולא הייתי בם לעולם.

בלילה, במיטתי, מחפשת את אותו זמן שלם, את אותיותיי העגולות, האתמול, החלומות הנתלים כעדיי זהב על קו אופק קרוע , את שפת השירה שלי על גדת הרחם, מדמיינת איך בסיפורי אלף לילה ולילה שלנו, תבואי אלי, את, לעוד פעם אחת,  ותשאלי בפליאה "בדאלאק באת?" הלוא ישנו זמן שהכל מתבהר בו, כשאור נופל נכון לתוך תהום, כך כתבתי וקמתי לחפש פרפרים על קירות.

הלילה סירקתי את שערו הגלי של הזמן. בתוך כתם של אור רקדה ילדה צבעונית עם מטפחת קשורה למותנה ריקודי בטן בסלון סבה וסבתה, הפיגה עצב שדבק בקירות. בבוקר עייפו רגליה והיא נפרמה. עוד קודם הספיקה להזכיר לי איך פעם ידעתי לראות קשת בענן בשמי תה ענברי מתוק מתוק.

 

 טקסט מס   2  -  מאת ליאורה ירמיהו אשת חינוך ויוצרת. 

עיבראקית. עיברית-עיראקית, סיפור אישי ואינטימי של בת למשפחת עולים מעיראק בשנות החמישים. ההווי המשפחתי, מאבק הקיום, הפערים התרבותיים, תחושת הזרות מול הרצון להשתייך, להצטיין, לזכות בהכרה ולהגשים את "החלומות הגדולים של הילדה החומה".

על הבמה זמירה פורן-ציון, כותבת הטקסט ואהובה קרן השחקנית המגלמת את אימה. לצידן, שחר כהן  המנגן בגיטרה ושר. האכסניה: תאטרון יפו הממוקם במבנה עתיק. המופע בעיברית מתובלת בעיראקית יהודית. מינימליזם נקי המאפשר המון שקט להקשבה והמילים חודרות כמו חיצים מושחזים אל הלב. אותנטי וחשוף. סיפור אישי הפורס יריעה שהיא סיפור אנושי, סיפור היסטורי, סיפור של מהגרים, של השתלבות הדור הצעיר מול ההורים והסבים...  סיפור אוניברסאלי רקום ביד אומן מדוייקת.

ואני פגשתי בה את חמותי דייזי שעלתה מעיראק, את סבי וסבתי שעלו מתורכיה, את תלמידיי היקרים העולים מאוזבקיסטן, אוקראיינה, אתיופיה ועוד.. ממליצה בחום על חוויה אומנותית מרגשת, אחרת.  

 

טקסט מס   3  - הנא הניה זבידא

 על המופע "עיבראקית" - ד"ר זמירה פורן  ציון  בתיאטרון יפו.

 

4.12.21  

 יום הולדתי

הולכת להצגה

ריח תה מתוק

יסמין הל וקינמון

חג החנוכה

זאנגולה וסילאן

 מוסיקה בלובי

 תמונות של ילדה

 בית  משפחה.

 

על הבמה חושך.

שתי נשים אם ובת

 גיטרה אחת. 

שמלות פרחים

על גופן.

צלילים עוטפים

את האולם

אנשים יושבים

כל מני סוגים

 עיניים  ופנים

עיניים פתוחות 

עיניים מטפטפות

דמעות נוזלות  בלי שליטה

פה פעור מתוחים

כל אחד ואחת עובר דרך

 האם והבת.

 עוברים דרך תחנות

נוגעות בחייהם.

 

ובתוכי מילים

כלהקת ציפורים

 שרות.

מנגינה  מלטפת

שומעת קולות וחוזרת

סוגרת עיניים

 מריחה שינה של תינוק.

 

 הבמה לוקחת

 אותי הביתה רחוק

 לבגדאד לנהר

 לאמא ואבא.

איני יודעת

מה מחכה לי מחר.

יום חדש שנה חדשה

שבוע חדש.

 הבמה היא חיי.

 עיבראקית היא אמרה

ואני לקחתי אותה  ישר

ללב.


כתיבה – מתוך הספר "אנה סמר" (בכתובים)  ד"ר זמירה פורן ציון

 

בימוי  ודרמטורגיה -  חנה ואזנה גרינולד

 

משחק -  ד"ר זמירה פורן ציון, אהובה קרן

 

ליווי מוזיקלי ושירה -  שחר כהן

 

לחן  - עובדיה חממה

 

שירה -  מור קרבסי

 

שם היצירה -  בהשראת טקסט של   המשורר שלום הראל

 

 

חפש באתר
טואול - בניית אתרים