שיר:
לפעמים/ שני ארנהיים


לִפְעָמִים מְבֻגָּרִים הֵם יְלָדִים בַּגּוּף 

בּוֹגֵר שֶׁרַק רוֹצִים לְהִשְׁתַּטֵּחַ עַל רִצְפַּת 

הַמַּכֹּלֶת אוֹ בְּאֶמְצַע הָרְחוֹב וְלִצְרֹחַ בְּבֶכִי:

"לֹא בָּא לִי יוֹתֵר, אֲנִי רוֹצָה הַבַּיְתָה!". 

הַגּוּף הַמְּבֻגָּר מְחַיֵּב וּמוֹתִיר לַעֲמֹד. 

אַל תֵּלְכוּ לִישֹׁן, יְלָדִים - יוֹם אֶחָד 

תָּקוּמוּ וְהַמָּקוֹם שֶׁיָּכִיל הִשְׁתַּטְּחוּתְכֶם 

הוּא קְבָרִים - אַחֶרֶת תֵּחָשְׁבוּ מְשֻׁגָּעִים,

גַּם כָּךְ תִּשְׁתַּגְּעוּ. מִבַּחוּץ תִּרְאוּ שְׁפוּיִים, 

זֶה מָה שֶׁחָשׁוּב לָרֹב הָאֲנָשִׁים.

זֶה לֹא מָה שֶׁחָשׁוּב יְלָדִים – זֶה מָה שֶׁחָשׁוּב.