[ שירה טברסקי קסל, החיים הסודיים של הציפורים (שירים), ספריית הפועלים 1995, בעריכת נתן יונתן, תשנ"ה 1995]
בבית מדרש 'מכון מאיר' בירושלים התקיים אירוע זיכרון למשוררת שירה טברסקי- קסל, במלאת שנתיים לפטירתה. האירוע התקיים לפי הלוח העברי ביום ח' בטבת תשפ"ב. היא נפטרה בח' בטבת תשע"ט (16.1.2019). הבן שהותירה, דויד פנחס קסל, לומד בבית המדרש, ויזם אירוע לזכר אמו המשוררת. הרב של ביהמ"ד אמר דברי תורה וגם דברים לזכרה של המשוררת. הבן דויד- פנחס נשא דברים לזכר אמו. הרצל ובלפור חקק הרחיבו בדברים על שירתה. הרצל חקק נשא דברים על ספרה "שחרור" וכן שיריה "בסולם הגאולה.
הנאום שלי בבית המדרש התייחס בעיקר לספר "החיים הסודיים של הציפורים". אלה הדברים שלי:
המשוררת שירה טברסקי-קסל השתתפה באירועים ספרותיים שקיימנו מטעם המועצה הציונית וגם בימי התנדבות, שיזמנו במסגרת זו. זכור לי, שנהגה תמיד לפתוח דבריה ולציין את הייחוס שלה: היותה נצר לר' נחמן מברסלב, וגם לבעל שם טוב. ב-1988 נוצר לראשונה הקשר איתה, ומאז בכל האירועים בשנים אלה באולם וייצמן בסוכנות היהודית היא השתתפה, וכן בימי התנדבות שקיימנו מאז, כולל בשנות התשעים (1990 ואילך): במגדל העמק, בכרמיאל, בכפרי ילדים ברחבי הארץ. ככל משורר היא נכנסה למשפחתונים של ילדים ממשפחות הרוסות וסיפרה על שיריה ועל שירה בכלל.
היום שנתיים למותה של המשוררת, וזו הזדמנות לעצור לרגע, לנסות להאיר ולו מעט מסודות שירתה, מן החיים הסודיים של שיריה.
ספר שיריה 'החיים הסודיים של הציפורים' מתחבּר למיסטיקה היהודית ובעיקר למיסטיקה החסידית.
יש בשיריה על חיי הציפורים קודים ומושגים, הלקוחים מ'סיפורי מעשה', שרווחו בחסידות. מייחסים לר' נחמן מברסלב את האִמרה: "העולם אומר שסיפורי מעשׂיות תרופה הם לשֵינה, ואני אומר שמעוררים הם אנשים מתרדמתם".
בשיריה של שירה טברסקי נוכל למצוא מקבילות למוטיב הציפור והאילן, כפי שהוא נחשף ב'סיפורי מעשה' חסידיים.
ניקח לדוגמה את השיר שלה 'שנת הסיס'.
השיר נפתח בפנייה לציפור:
"ציפור משכָּן, תקַשרי בין שמַים ואדמה,
דפְנותייך מְשַׂחקות בָּרוחַ, בגֵאוּת ידועה רק ליָרֵח עַיִן".
בהמשך השיר אנו עדים לכוחה של הציפור לקרוא את השָׂפה, שבה מדברים האצטרובּלים עם האבן הירושלמית. המוטיב של הגֵאוּת ומחזור הירחֹ מתקשר למוטיבים המקשרים בין האִשָה ומחזור הלְבנה והתחדשותה.
"בְּלילות של סְתָו מדַבְּרים האִצטרובָּלים עם אבן ירושלמית,
מעבירים את רֶטֶט הבְּריאה אל תוך בָּתים מְחוממים,
אל תוךְ האֲנשים שֶמסתתרים בְּמיטתם,
בבוקר כל אִצטרובָּל ילבַּש את צורתֵך".
הציפור הופכת בסוף השיר להתגלמות של כוח על טבעי, דמות משיחית. מה פלא, שהיא קרויה בתחילת השיר 'ציפור משכּן" והיא נתפסת כעמוד תָווך:
"תקַשרי בין שמים ואדמה".
מוטיב הציפור נשען על מסורת הבעל שם טוב
אל נשכח: שירה הייתה נצר לבעל שם טוב, ומוטיב הציפור שזור במסורות המיסטיות של הבעל שם טוב.
סיפור המפתח על הבעש"ט ומשל הציפור נשען על אחד משבחי הבעש"ט: מסופר עליו שנהג להאריך בתפילת שמונה עשְׂרה וכל חבורתו חיכְּתה שעות עד שסִיים. חלק מן התלמידים הלכו לביתם ושָבוּ, וחיכו עד סיום התפילה. באחת הפעמים שָבוּ התלמידים והתברר שהבעש"ט סיים את התפילה, והם לא הבינו את השֵבר, שקרה בעת שיצאו ולא המתינו עִמו עד סיום תפילתו. העלִייה של הבעש"ט לעולמות העליונים בעת התפילה מבוססת על התפיסה המיסטית של עלייה רוחנית עד המדרגה של "קַן ציפור". הבעש"ט מספר אז לתלמידיו על התהליך, שהוא עובר עד קַן הציפור, כשהוא עולה בסולם אנושי של כל המתפללים לצדו, עומד על כתפיהם, עד שהוא מגיע לציפור בְּצמרת האילן ולוקח אותה.
בשירתה אנו מוצאים את שירה טברסקי מגיעה כמשוררת מיסטית אל קַן הציפור, ומבשרת לנו על חייהן הרוחניים של הציפורים.
וכך היא כותבת בשירה 'החיים הסודיים של הציפורים'.
בשיר זה הציפור היא השָרה את שירהּ, מספרת על המעוף, על ההשתוקקות, על שְׂפת הציפורים ועל יכולותיהן הרוחניות לגעת במקומות הנסתרים.
הנה קטע מרגש מן השיר:
'על כן מָצאָה אותי, הִיא
ואני בְּרַעד את גופי נָתתי, את מִשְׁיִי
ואת רוחַב כנפיי לגַעַת, שיודעוֹת בורא שָמַים
- וּמבּט המֶרחַקים"
בסוף המַסָע יש תמורה אמיתית, הציפור מגיעה אל שפת הסוד!
"אחר כּךְ חָזרנו לַמרומִים, עֵינינוּ תוֹהוֹת
לַמקומות הַנסתָרים לרחֵף עַד שַחר".
מי שיקרא בשיריהָ ויצטרף לַדְאייה השירית בעקבות הציפורים, יוכל לחבֵּר בין המסע הרוחני הזה לתובָנות של הבעל שם טוב במעשיות החסידים.
בסיפורי הבעל שם טוב, ששירה טברסקי מתחברת אליו באילן היוחסין, אנו מוצאים את המעוף של הצדיק בנסתרות הבריאה.
אנו מגלים את הכוחַ הרוחני שיש לצדיק, ואנו מבינים, שיש כוח דומה גם לכְּתיבה השירית היודעת לחשוף מסתרי הבריאה. בסיפורי החסידים יש משמעות מיוחדת לַכוח להינתק מן המציאות החיצונית ולגעת ברזים עליונים. יש משמעות מיוחדת לעלייתו של הצדיק לעולמות עליונים – ודרך המילים יש גם לחסידים דרך להתחבּר אליו. החיבור שלהם למעשי הצדיק הוא זה שמאפשר את זרימת השֶפע העליון ואת יכולתו של הצדיק לשמש מתַווך בינם ובין בורא עולם. אפשר להבין מתוך זה, כמה חשוב כוחה של השירה.
לשמוע את שפת הציפורים
כוחות נסתרים יש לַשירה לשמוע את שְׂפת הציפורים, וּראו נא, כיצד המשוררת מגלה את התמורות שיש לשַחרורים כבני כנף לחולל ביְקוּם:
"השַחרורים מַעלים ניצוצות
של לִבְנת אשמורֶת בֹּקר
מְשבְּחים את רִחוּשי בּוא השֶמֶש
בְּרכָה לְאֹזן איש ואִשה".
["שיחות עם ציפורים", שם, עמוד 10.]
הצירוף "לִבנַת אשמורת בוקר" מהדהד את הצירוף "לִבנַת הסַפִּיר", מקום משכנו של האל ( שמות כ"ד, י ): "ותַחת רַגליו כְּמעשׂה לִבנַת הסַפִּיר וּכעֶצֶם השָמַיִם לַטֹהַר".
בְּשירהּ 'שנת הסיס' אנו מגלים את כוח הציפור להתחבר לקדוּשה של השבת. השיר ממריא עם מעופו של הסיס ומגלה את צופן הנְסיקה שלו.
"שְתי וָערב סיס הָרים, רך וחותֵך
שָחור מִשחור כנפָיו שקופות
בעֵת שִׁמְשות דשבְּתא".
['שנת הסיס', בספרה 'החיים הסודיים של הציפורים' עמוד 7.]
המשוררת מציינת, שהמושג 'שמשות דשבּתא' מתאר את שעת בין הערביים של ערב שבת. מופלא, איך המָעוף של הציפור יודע לזהות את קו הגבול בין החול והקודֶש.
לרגע נדמה לנו, שכמו המלך גם המשוררת יודעת להבין ולאבחן את שפת הציפורים ואפילו את צופן המחול שלהן. כך בשיר שלה 'ציפור' בעמוד 6:
"מתוך שיבוציהָ כּרימון
תוציא לךָ
כּוכבֵי מוֹך לוליינִיים
שֶאין בהם נפילה
אלא לַחן דְממה
של ריקוּד"
לפנינו כְּתיבה בשְׂפת הסוד: יכולתה לזהות את עומק התפיסה הרוחנית שיֵש לציפורים, נשקפת גם בשיר 'בַּזֵי הערב'. בשיר מורכב זה היא משַׂרטטת את הכוח של הבַּזים להמריא מֵעל לַשכבות החומריות, לגעת בַּפנימיוּת של העולם:
"יצורים שחיים באוויר
נושְקים על נחשולים של שקיפוּת,
שם סוכְכים הם בחיבּתם
כנף עוברת ראש חץ חָטוּב בלְטיפה
שם נוגעים
צלצול קַל של מַקור מנַגן על מַקור
עובר את המֶרחב
בּוקֵע קורֵע את שִׁריון לבּי".
מעניין, שגם בשירת אורי צבי גרינברג מצאנו את המשורר מנסה להבין את שְׂפת הציפורים דרך המָעוף שלהן:
"ציפורי הילדות שָם, הרחוקות מדַדות מענף לענף עוד/ מביטות במצודד, חובטות במקור, אינן יודעות דבר עליי עוד"
וכך בסוף השיר שלו אמירה מצמררת: "לשָם עפות ציפורים בעיניים סגורות:/ כנף למַטה וכנף לָרוֹם" (שם).
לאתר את צופן הגאולה
מי שבוחן את שירתה של שירה טברסקי מבין, שהמשוררת מנסָה לאתֵר את צופֶן הגאולה והמַרפֵּא לָעולם באמצעות הציפורים - ויש לראות מעֵבר לדברים גם חיבור לתפיסה, שהַציפור היא ציפור הנפש.
מבטה של הציפור יודֵע לזהות את הישועה מעֵבר לקולות בעלי החיים הטורפים. יש לציפור כוחות לבחון ולזהות את הנֶחמה שמֵעבֵר לאֵבל, ואנו רואים זאת בצורה ברורה יותר בשיר שלה 'מבּט הציפור':
"מִמבּט הציפור אפשר לראות עֵדה יוצאת
את שַערי ארצם, מאחֲריהם יִללות התַן והזְאֵב
קוֹראים קריאַת אבֵלוּת בבֶגֶד השָמַים"
וברגע זה של מבָּט רוחני, שמבקש ישועה למרות התַנים והזאֵבים, עוברת המשוררת לתאר מה רואות הציפורים.
"בְּני הלֵוי תולים שְמינית וגיתית מזמור
על עֲצי שיטָה מפוּחמים
נוֹרידֵם בידינו המחוספָּסות
נַצמיח אצבע ובוהֶן מִמרפא צִמחי הָארץ,
הַלשון מֻתֶרת מהַחֵך וּמתחילה לָשיר".
הנה הגאולה בהתגלמותה!
אכן זו עוצמתה של שירה, היונקת מתוך החיים הנסתרים שבַּטבע, וזו החיוניות הנבואית שלה לָשיר את שְׂפת הבּריאה מתוך הקוסמוס כולו.
לשיר את השׂפה שלנו
נסיים בקריאה שלה בשירהּ 'שביעייה' בספר זה עמוד 44:
"אנו רוצים לשיר את השָׂפה שלנו
רוח קדים של סיוון בגָרון, על הלָשון"
וכל זה מתחבר לקדושת היְקום, לאותו יִיחוד של השכינה עם הקדוש ברוך הוא:
"ייחוּד קוּדשא, ככה נשמעים סִדרי מַראות תחייה"
כל זה מתחבר לשירת הציפורים, ובתהליך הגאולה אנו רואים כיצד מתחברים הדברים לשירתו של השַחרור:
"בְּבוא הגֶשם אז נָשיר אותם לפי צְלילי שְבַט השַחֲרוּר".
לאורך כל שיריה היא מייחלת אל צלילי הגאולה.
דמותה שמורה עימנו וגם שיריה. יהי זכרה ברוך.
