שיר:
הַפַּרְטִיטוּרָה שֶׁל הַחַיִּים/אורית וולף

 

שׁוֹבָל שֶׁל אֲבָנִים

 

אֲסוּפַת נְטִיפִים

 

וַעֲדָיֵ דַּרְדָּרִים

 

וּמִלְיַארְדֵּי עוֹתׇקִים לָהּ

 

לְפַרְטִיטוּרָה שֶׁל הַחַיִּים.

 

 

 

יֵשׁ הַקּוֹרְאִים אוֹתָהּ מִן הַדַּף

 

וּמִתְאַמְּנִים לִקְרַאת מְחִיאוֹת כַּף

 

אֲחֵרִים חוֹלְקִים אוֹתָהּ עִם הָעָם

 

וַאֲחָדִים מְשַׁנְּנִים אוֹתָהּ בְּגַפָּם.

 

 

 

וְאַתָּה הַפְּסַנְתְּרָן

 

קַח אוֹתָהּ בְּרוּבָּטוֹ

 

נַגֵּן אוֹתָהּ בִּנְשִׁימָה אַחַת גּוֹעֶשֶׁת

 

פְּרֹט אוֹתָהּ לִרְגָעִים

 

בַּתֵּר אוֹתָהּ לַחֲלָקִים

 

עֲצֹר, אֱחֹז, חַבֵּק.

 

וְאָז הָרְפֵה וְהִפָּרֵד

 

בְּלִי חֲרָטָה

 

בְּלִי תּוּגָה

 

כְּמוֹ שֵׁן חָלָב

 

שֶׁנָּפְלָה בָּרִאשׁוֹנָה.