מאמר:
הטבע הלאקאניאני/ אבינועם חקלאי

 

ללאקאן היתה הארה.

אולי אני מגזים. מכל מקום, הוא חשב שהתוצאה ההכרחית של מה שזיהה כ״התענגות עודפת״ באנושות היא פיצוץ מסויים. הכבדה הולכת וגוברת על כוכב הלכת שלנו. הוא אמר את הדברים עוד בשנות השבעים. במקום אחר דיבר על מועקת המדען באשר לאפשרות של בריחת וירוסים וחיידקים מן המעבדות.

אנחנו מדברים על אמירות שנולדו כיובל לפני תקופת הקורונה. ה״התענגות העודפת״ היא תוצאה של הכפייה לחזרה במשלב הסמלי בניסיון לספוג, ואולי אף לשוב ולהחמיץ את אותה התענגות טראומטית ראשונית שלא תשוב, ואשר אותה הסיק מכפייה לחזרה זו, שהיא עצמה תגלית פרוידיאנית. הניסיון להשיג את אותו סיפוק משוער הגלום באובייקט האבוד, מוליד אינספור אובייקטים המצליחים להכזיב; כל אחד בתורו, בעוד שהאובייקט המומצא הבא הוא זה שבוודאי יביא את אותה התענגות אליה כל כולי מתאווה, אלא שמעמדו הוא כמעמד המשיח, כלומר תמיד יבוא בעתיד.

כלומר, אף פעם לא בא. מכאן נערמים רכסי הרים של אובייקטים שהושלכו באין עוד חפץ בהם, אובייקטים שהבטיחו גן עדן והכזיבו כעבור פרק זמן ההולך ומתקצר עם השינויים במה שמכנים ״יכולת הקשב״ שלנו. הגילוי החשוב ביותר של לאקאן, אם שואלים את לאקאן, הוא מה שקרא לו אובייקט a קטנה. לא קל להגדיר מונח זה, אבל ריבוי החפיצים בחיינו מעיד על כך שהם תופסים את מעמדו של אובייקט זה, אובייקט שאנחנו מתענגים עליו בגופנו.

אלא, שכאמור, מהר מאוד אובייקטים אלה הופכים לשארית, לזבל, לאשפה. זהו דינם ההכרחי, שהרי האובייקט הוא גם אותה התענגות עודפת שנופלת כשארית מהשפה ואינה ניתנת לאילוף. לאקאן גם הוסיף שהשפה היא זאת שגורמת לכך ששום דבר לא יהיה עוד במקומו. אם יותר לי לפרש את כוונתו בדחילו ורחימו, הייתי מהמר על כך שהתרבות, כלומר השפה במובנה הרחב ביותר הכוללת גם את המדע והקפיטליזם, הביאה לכך שלא רק הגוף עצמו עבר אירוטיזציה שהבריאה לא התכוונה לה, אלא שגם כדור הארץ שינה את פניו ללא הכר בכך שמינים הוכחדו, פלשו, שינו הרגלי חיים...תוהו ובוהו. החיות, אם לא הפכו לאנושיות, הן לכל הפחות מושפעות מהאנושיות. חיות בית למשל, מקבלות על עצמן איכשהו את האיסורים המוסריים שלנו. כלב יכול לחזור מהשיחים עם מבט אשם. את האשמה הוא רכש לא מאבותיו כי אם מבעליו המביע כעס כלפי פעולות אינסטינקטיביות כמו מרדף אחרי חתולים או התפלשות בנבלה. אומרים שהגורילות מקיימות יחסי מין שלא רק בעבור מצוות פרו ורבו, אלא גם בשביל האורגזמה. האם התנהגות זו מוכיחה את הקרבה האבולוציונית לאנושי? האם זוהי השפעת האנושי? האם בכלל ניתן להשוות את ההתענגות הנשית עם זאת של הגורילה? מה שוודאי הוא, שהניסויים בקופים שגעו אותם לגמרי. התוכי מדבר, החתול פונה לאדם בתביעה, הקוף מבקש לשמח את המבקרים בגן חיות בעבור נזיד עדשים, העורב אוסף אגוז פקאן ומשליך אותו על הכביש ומחכה שמכונית תעבור ותפצח בשבילו את הקליפה

... ***

 מהו הטבע הלאקאניאני? כמובן שהוא כולל את המזבלות והמטמנות, החוקיות והלא חוקיות, כמו גם את כל השיטות של האנושות לנסות ולטפל בזבל שלה. לאקאן גם מאוד אהב להתייחס אל הביוב ואל החרא, באומרו שתרבות מפותחת מאופיינת בדרכים שלה לטפל בניקוז החרא, וככלל, שהאנושי מתחיל ברגע שהחרא הופך לבעיה עבורו. די להסתכל בסוס שמחרבן תוך כדי הליכה מבלי שייחס לעובדה זאת כל חשיבות, כדי להבין במה מדובר. אבל הטבע הלאקאניאני הוא גם אותו טבע שהאדם חווה אותו רק מרגע שאיבד משהו. קבלת השפה במובנה הרחב, משמעה ההסכמה לאבד את ה-אחד. האדם מופרד מהעולם, הוא סובייקט המתבונן וחווה אובייקט. מיתוס ההפרדה הזה מופיע גם בבריאת העולם. האל עושה סדר בתוהו ובוהו בהפרידו בין חושך לאור, בין מים לשמיים, בין יבשה לים...החי והצומח מקבלים שמות המבדילים אותם זה מזה. אנחנו מקבלים את ההסכמה המשותפת לצורה שבה הטבע מתגלה בפנינו, אנחנו לא מביטים בו כפי שהוא בממשות.

 איברי התפישה שלנו, או מה שלאקאן מכנה ״כלי ההתענגות״, הם המכניסים אלינו את העולם דרך מסגרת. לאחר מכן מתחיל כל סיפור גן עדן, הגירוש ממנו והקללות בהן מקוללים חווה ואדם. הניסיון לחתור להתענגות האבודה ממנה נעקרנו וגורשנו היא הממיטה עלינו את האסון האקולוגי. ניסיון זה כולל את מי שמבקש את הסיפוק האבוד באופן הולך וגובר בייצור הבלתי פוסק של עוד ועוד אובייקטים, ביניהם גם אלה שיאריכו את החיים ואולי אף ימנעו את המוות; אבל זה כולל גם את הנוסטלגיים שבינינו שחושבים שניתן ל״שוב״ ולחוות את הטבע כפי שהוא, ואולי אף להפוך לאחד איתו.

 לּו היינו מקבלים את גורלנו כעקורים וזרים בביתנו שלנו, כמובן לא בלי רגעים של איחוד, לא היינו מחסלים במו ידינו את כדור הארץ.

חפש באתר
טואול - בניית אתרים