אגדה אורבנית:
גע. גע. גע. געגוע./ זאב ליכטנזון

 

 

 

גע.

 

אל תיגע.

 

גע.

 

אל תיגע. 

 

גע וגע.

 

אל . 

 

ויכוח עם הפרצוף המבולבל שלי בראי.

 

אם האות ו' לא הייתה מאבדת את 

 

מקומה הייתה מיד מבינה ומשדרת – געגוע.

 

והרי על זה בדיוק כול הוויכוח בינינו, בין אני של היום לבין אני של פעם. 

 

נכון, שהרבה מידי פעמים אני מנסה לדחוף  בכוח את מי שהייתי אל  שכונת

 

השכחה. לא רוצה אותו פה אתי. היה לי כבר מספיק ממנו פעם, כשגרנו

 

ביחד, בהווה הארוך של פעם.

 

ההווה עושה את שלו, ההווה צריך ללכת, והוא לוקח אותו אתנו כול הזמן. 

 

ועל מה הריב? האם לגעת בפיסת העבר הזו, או לא. כן, או לא. כבר המון שנים

 

היא קבורה תחת ערימות של שטויות וחיים אחרים. וטוב שכך, שלא תפריע.

 

לא רוצה לנסות ומעדיף כך.

 

אז מה קרה פתאום? מה עורר את הוויכוח הישן הזה?

 

יש כנס מחזורים של התיכון.

 

שנים נשבעתי שאני לא משתתף. עמדתי בדיבורי.

 

"מפחד לפגוש אותה! תגיד אתה באמת אידיוט או סתם דביל.? 

 

היה טוב, היה  נחמד, היה רומנטי, אז לא נסגר כמו

 

שצריך, סה טו. סו וואט?

 

או.קיי, נעלבת, נפגעת, התעצבנת,

 

הסיפור שלא נגמר. סוף פתוח.

 

מאז היו לך מיליון סיפורים ,אז דווקא לזה נדבקת?

 

שבר אותי ארכיאולוג הנפש שלי. פאק.

 

 

 

נכון. נפגשנו. אחרת על מה היה לי לספר עכשיו?

 

עם כל הטון וחצי, לפחות, של ערימות גוף, שהתגלגלו סביב הקייטרינג 

 

המצ'וקמק [ מה לעשות, כולנו עלינו במשקל, ]

 

"בשבילי יין אדום, ואת?"  

 

"לבן, בבקשה. "

 

באופן הכי טבעי, כאילו עמדנו זו לצד זה כול השנים האבודות האלה.

 

החיוך הדו סטרי  שלנו לא היה משהו  ששווה לכתוב עליו. מגומגם, מדוכדך,

 

טעוי, אבל בכל זאת, הדדי.  נוטף בדלים של שמחה, שמנסה לברר לעצמה –

 

 לאן?

 

 זה עוד היה לפני, שנסחפנו בחיבוקים ובהדבקות שפתיים של גופים, לא לגמרי 

 

מזוהים [ טוב שהייתה תגית שם רצועה על החזה. התוכנה שלי לזיהוי פנים,

 

הצליחה רק בכחמישים אחוז מנסיונותיה. דפוקה .]

 

הספקנו לסכם בחיפזון. 

 

" וואו כמה זמן. מוכרחים להיפגש " .

 

לא זוכר מי הציע , אך ההצעה התקבלה פה אחד. החלפנו טלפונים 

 

בזריזות ,ונסחפנו בזרם הבאים לזכור. העולים לרגל אל העבר, מחפשי האוצרות

 

שאף פעם לא היו, ונוצרו רק עם המרחק ההולך וגדל מהחלום עליהם.

 

 

 

נפגשנו. פגישת מחזור בדואט סולו לשניים.

 

היא ואני. אני והיא, מביטים זו בזה משני צדיו של מסך עבה שנים.

 

מנסים לטאטא את המרחק מהאוויר שעומד בינינו. מנסים לא לפול אל 

 

הנקיק הצפוף שבין העבר להווה, שנפער בין שנינו.

 

חשבנו, לפחות אני חשבתי, כי הגעגוע החנוק יחזור ממקום גלותו ,ויבנה גשר

 

זריז וחזק בינינו.

 

נעזרנו גם בוויסקי המשובח [בלו לבל] ,שהילך בינינו ,בניסיון לייצר כוח

 

משיכה עצמאי ובלתי תלוי. בכל זאת, עדיין אישה וגבר [שבהגדרה מעצבנת, אך

 

נכונה, שמורים לא רע יחסית לגילם.] 

 

הספוטיפיי שיגר את "I put a  spell on you cause you'r mine  ,הרגשתי, שזה 

 

נכון לשנינו, בלי העדפה מגדרית.

 

ועוד כמה כאלה, יפים, רגשניים, מלנכוליים, דביקים. 

 

רקדנו.

 

הגוף זוכר הכי טוב. כמו לרכוב על אופניים. הבעיה במילים שאחר כך .

 

ריח  השיער בגובה האף, השדיים על עצם החזה, אגן מחבק אגן, יד זוכרת

 

ישבן ,זמן רוקד במקום לא לו.

 

 

 

פה מגיע קטע כחול כפליים, גם ארוטי וגם בלוזי?

 

נדלג. הייתה  מפולת.

 

רק תדעו, שאין ,אין שיבה מאוחרת.

 

 

 

 

 

 

חפש באתר
טואול - בניית אתרים