מאמר:

תפילה ושירה בבית הכנסת ובהליכה אליו/ צדוק עלון


 "יושבת לה ירושלים כנשר הנושא גוזליו על כנפיו. יש שכונות מיוחדות לאשכנזים ויש שכונות מיוחדות לספרדים, ויש מהן שאשכנזים וספרדים דרים בהן כאחד... ואין לך כל שכונה ושכונה שאין בה בית כנסת, ויש שהעמידו כמה בתי כנסיות ובתי מדרשות ותלמוד תורה וישיבות, וכל שאדם מישראל צריך לגופו ולנשמתו..."

ש"י עגנון

 

 

דומה שרבים סבורים כי בית  הכנסת הוא "צורך שכל אדם מישראל צריך לנפשו ולגופו".

כעובדה היסטורית כדאי לציין העם היהודי התחיל להקים בתי כנסת לאחר גלות בבל וחורבן הבית הראשון, מתוך חשש אצל מנהיגי העם כי העם חלילה ישכח את יהדותו.

 

אולי נתחיל בהליכה לבית הכנסת, בדרך לבית הכנסת, כלומר לפני ההגעה.

אני זוכר את אבי מנוחתו עדן שהיה הולך לבית הכנסת, והכול כאילו מוליך אותו לשעה זו שבה יילך לבית הכנסת.

הייתי מהלך איתו והוא היה משנן באוזניי כי "אינו עושה דַּרְכּוֹ לְבֵית הַכְּנֶסֶת קַפַּנְדַּרְיָא", כלומר אינו מקצר, אינו בוחר בדרכי קיצור, אלא להפך, ההליכה לבית הכנסת שימשה לו זמן שבו הוא היה מהרהר בדברי קודש ובעצם על כך שהדרך הזו מבשרת לו את בית הכנסת. הוא היה חש כי הקב"ה נמצא בבית הכנסת, וככל שהוא הולך אליו בדרך ארוכה ולא מקצר, הוא מראה את רצונו האמיתי ואת הציפייה שלו להגיע למקום הקדוש הזה.

 

דומה כי על השעה הזו שבה מהלכים לבית הכנסת אומר רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי: "שעה זו, שלבואה הוא מצפה, כי על ידה הוא מדמה אל העצמים הרוחניים ומתרחק מן הבהמים."

במובן הזה ההליכה לבית הכנסת היא חלק מהתפילה; היא בעצמה גם מעין תפילה.

 

אם דיברנו עד עכשיו על הדרך לבית הכנסת נגיע עכשיו לתפילה עצמה.

הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין (1889-1951) אומר ש"להתפלל פירושו להרהר במשמעותם של החיים."

הפילוסוף סרן קירקגור (1813-1855) הנחשב לאבי האקזיסטנציאליזם אומר ש"תפילה אמיתית איננה זו שבה אלוהים שומע את מה שאנו מבקשים, אלא זו שבה מי שממשיך להתפלל שומע לבסוף את רצונו של אלוהים."

האינטימיות הזו בתפילה, הצורך לדבר עם יישות עליונה, כדי להבין מה רצונו, היא משהו פנימי ועמוק.

ויש להבדיל בין אלוהי הפילוסופים לאלוהי אברהם יצחק ויעקב. אלוהי הפילוסופים הוא יישות מופשטת שלא ניתן לייחס לו תכונות של "רחום וחנון"; הוא אינו בוחן כליות ואינו עושה טוב וחסד. הוא פשוט יישות מופשטת שיש הכרח להכיר בקיומה. לכן אין מה להתפלל ואין מה להשיח עימו.

לעומתו אלוהי אברהם יצחק ויעקב הוא האל הטוב והמיטיב, שאנו יכולים וחייבים לשוחח עימו ולהתפלל אליו.

 

וזה מביא אותנו לשאלה הבאה:

האם מטרת התפילה היא להשיג משהו מהאל? למה היא נועדה?

רבי יהודה הלוי סבור שהתפילה לא נועדה להשיג תועלת מעשית; היא בעצם סוג של התבודדות, של היות האדם עם עצמו; היא "פסק זמן" רוחני והיא משחררת אותו מהטרדות ומהמחשבות שמטרידות: "שעת התפילה לחסיד היא כגרעין הזמן ופריו", כלומר זו שעה שבה הוא מתרחק מהחומר ונשאב אל הרוח.

גם הרב קוק סבור שמטרת התפילה אינה באה לשם בקשות גרידא מהאל; היא באה לרומם את האדם ובעצם לסייע לו להגיע מידה גבוהה יותר של שלמות: "על כן צריך שיבין כל מתפלל שהתפילה היא חוק נפלא שחקק הקב"ה בעולמו להשלמת יצוריו בכל דרכי השלמות, לתכלית השלמתם המוסרית בייחוד הנצמחת ממנה."

התפילה, לפי הרב קוק היא תהליך בו המתפלל לא מבקש מהאל לשנות את תוכניותיו ורצונו, אלא היא מצב בו המתפלל מבקש להגיע לשלמות גבוהה יותר; המתפלל רוצה בעצם להגיע לדרגה רוחנית גבוהה בה יתרומם שבה יבין ויקבל את רצון האל; זו דרגה בה ייעשה ראוי לקבל את השפע האלוהי.

אפשר לומר ברוח הזו כי התפילה נועדה בראש ובראשונה לסייע לנו להבין כי לא את העולם אנו רוצים לשנות אלא את עצמנו ואת אופן התבוננותנו בעולם.

 

ובכל זאת, כולנו יודעים שהמתפללים מבקשים בקשות.

אפשר לומר שהבקשות לאל הן בשני מישורים: עבור המתפלל אישית ועבור בני ביתו  – פרנסה, זיווג, רפואה שלמה.

ואפשר לומר שהבקשות הן עבור האנושות כולה: למיגור הרוע, האסונות, השרירותיות.

כאן עולה שאלה קשה מאוד: מדוע יש רוע בעולם ואיזה מין אלוהים זה שברא רוע? איך אפשר להאמין ולהתפלל לאלוהים כזה?

ניקח לדוגמה את השואה: ברמה הדתית, מתעוררת השאלה, האם אלוהים יכול לעולל כזאת? ואולי עצם התרחשותו של אירוע כזה הוא מהווה הוכחה לאי מציאותו?

אם מתפללים לאלוהים, הרי שהשאלה כיצד איפשר שואה כזו מדירה שינה, ובמובן הזה השאלה דומה לשאלה הקשורה בעקידת יצחק – כיצד האל מצווה על אברהם בעצם לרצוח את בנו? גם סיפורו של איוב עולה כאן – כיצד מאפשר אלוהים עולם בו צדיק ורע ורשע וטוב לו. כידוע, קולמוסין רבים נשתברו על סוגיות אלו.

אם כן, איך אפשר להתפלל לאלוהים כזה?

ברוח דבריו של תאודור אדורנו (1903 – 1969), פילוסוף, סוציולוג, מוזיקולוג ומלחין גרמני ממוצא יהודי ואיטלקי, שאמר "לכתוב שירה אחרי אושוויץ זו ברבריות", אפשר לומר ש'להתפלל לאלוהים אחר אושוויץ זה מחוסר טעם'.

 

בהקשר הזה אני רוצה להביא את השיר "תפילה" של אברהם חלפי:

אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ מִלִּים / מֵהֶן נוֹלֶדֶת תְּפִלָּה / כָּל הַמִּלִּים אָבְדוּ בְּקוֹלִי / וְהָיוּ כְּאִלְּמוּת אֲפֵלָה.  / אַךְ עֲדַיִן רוֹאוֹת עֵינַי / זֹהַר עֵינָיו שֶל יֶלֶד. / וְעוֹד רוֹאוֹת עֵינַי: / כּוֹכָב אֵין דוֹמֶה לוֹ בַּזֹּהַר. / וְאִמָּהוֹת דְּאוּגוֹת-פָּנִים / נוֹהֲגוֹת אֶל הָאוֹר יַלְדֵיהֶן הַקְּטַנִּים. / מַה יִּהְיֶה עֲלֵיהֶם? מַה יִּהְיֶה? / שִׁמְעוּ שִׂמְחָתָם הַנּוֹשֶמֶת / כְּאָבִיב, שֶׁנִּדְמֶה כִּי לֹא יַחֲלֹף עַד עוֹלָם. / כָּרוֹעַ אֶכְרַע לִפְנֵי דְּמוּת אֱלֹהִים / אַף אִם מֵעֵינַי נֶעְלָם. / אַל-נָא תָּרַע לַתְּמִימִים. / הֵם אֵינָם יוֹדְעִים מַדּוּעַ / בָּרָק פּוֹגֵעַ בְּעֵץ / הַנּוֹשֵׂא אֶת פִּרְיוֹ לְתֻמּוֹ. / אַל-נָא תֵּרַע לַתְּמִימִים. /

הֵם אֵינָם יוֹדְעִים / מַדּוּעַ אָדָם מְחַלֵּל אֶת צַלְמוֹ. / - - אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ מִלִּים / מֵהֶן נוֹלֶדֶת תְּפִילָּה. / כָּל הַמִּילִּים אָבְדוּ בְּקוֹלִי / וְהָיוּ כְּאִלְּמוּת אֲפֵלָה.

 

בעצם אומר כאן חלפי שכאשר התמימים נפגעים, כאשר נעשה רע לאלו שאֵינָם יוֹדְעִים מַדּוּעַ בָּרָק פּוֹגֵעַ בְּעֵץ הַנּוֹשֵׂא אֶת פִּרְיוֹ לְתֻמּוֹ, כי אז אין לו מילים לתפילה – כאשר תמימים נפגעים מילות התפילה חסרות משמעות. התפילה במקרה הזה נראית חסרת טעם ופשר. אבל נשים לב כי חלפי פונה בתפילה לאלוהים – אל נא תרע לתמימים. מה יהיה עליהם? הוא שואל. כלומר, גם כשמבינים שקשה להתפלל לאלוהים שעושה רע בעולמו עדיין פונים אליו בבקשות; קשה לאדם להגדיר מהי עמדתו לגבי מציאותו של אלוהים.

 

אם כן, מה טעם יש להתפלל לאלוהים שברא עולם רע?

רבים סבורים כי תשובה אפשרית לשאלה זו היא שאיננו מבינים את דרכי הבורא.

הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק (1903-1993), פילוסוף דתי, ממנהיגיה הרוחניים של היהדות האורתודוקסית בארצות הברית, סבור כי לעולם לא נבין את דרכי האל ואת הסיבה למציאות הרוע והייסורים. אבל אנו יכולים להגיע לדרגה בה נאמין שהייסורים נועדו להיות אמצעי לתיקון הנפש והרוח. כך הוא אומר: "על האדם הסובל, שנולד בעל כורחו ומסתלק בעל כורחו, לתקן לשכלל את אישיותו ואת עבודת האלוהים שלו... שאלת השאלות היא: מה מחייבים הייסורים את האדם... הייסורים באים כדי לרומם את האדם... תפקידם לתקן את הפגום באישיותו של האדם. ההלכה מלמדת אותנו כי עוון פלילי הוא בידי בעל הייסורים להרשות את מכאוביו ללכת לאיבוד ולהישאר ללא משמעות ומטרה."

 

למעשה הרב סולובייצ'יק נוגע בסוגייה מהותית: האמונה איננה ידיעה. יש משמעות לאמונה רק בגלל שהיא איננה ידיעה. אם הייתי יודע שאלוהים קיים לא הייתה חשיבות לאמונתי כי היא הייתה מחוייבת. לאמונה יש משמעות רק כי היא איננה ידיעה – הסופר הנוצרי טרטוליאן מהמאה השלישית, אמר: "אני מאמין כי זה אבסורד"; דווקא כי זה לא הגיוני יש טעם לאמונה.

 

איננו יכולים לדעת את דרכי הבורא. יש סיפור במקורות שלנו שמספר שכשמשה עלה למרום ראה כי אלוהים עסוק והוא שאל אותו – מי מעכב בעדך? ואלוהים עונה לו שהוא רואה בסוף כמה דורות את רבי עקיבא ש"עתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות". ואז משה אומר לאלהים, "ריבונו של עולם, יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי?" ואז עונה לו אלוהים: "שתוק, כך עלה במחשבה לפניי." ואז משה מבקש לדעת מה גורלו של רבי עקיבא ואלוהים מראה לו כיצד מוציאים את רבי עקיבא להורג תוך עינויים. ואז משה אומר, "רבש"ע, זו תורה וזו שכרה?" ועונה לו אלוהים, "שתוק, כך עלה במחשבה לפניי".

הסיפור הזה, שממחיש בעצם גם את התשובה לטענותיו הצודקות של איוב – אנו איננו יכולים להבין את דרכו הטובה של הבורא.

גם הרב קוק מתמודד עם בעיית קיום הרוע בעולם; גם לדידו אין אנו רואים את הדברים כאשורם. הוא מחנך אותנו לנסות ולראות את הדברים מנקודת מבט של הנצח כי אז אולי יתבהרו לנו הדברים. לדידו המציאות שאנו תופסים כרעה היא הסתכלות חלקית בלבד, שכן הסתכלות אחדותית וכוללת (שהיא נחלת יחידי סגולה) מלמדת שהרע אף הוא למעשה טוב; וכך הוא כותב (אורות הקודש"): "בכללות העולם המעשי והרוחני אין כל רע נמצא, כי אם בערכו הבודד, אבל בקיבוץ הכול, הכול הוא טוב ממש...".

יש אפוא להבחין בין ההשקפה החלקית המפרדת לבין ההשקפה הכוללת והמאחדת – זו שהיא מנקודת מבטו של הנצח; זו ראיית השלם מעבר לאוסף חלקיו.

לדידו של הרב קוק עלינו להביט על המציאות לא כשלמות אלא כהשתלמות ולפעול למען ניעשה שלמים יותר וכך הטוב יכניע את הרע, כלומר לא יהיה יותר רוע בעולם והטבע ישתנה על פי חזונו המפורסם של הנביא ישעיהו – "וגר זאב עם כבש".

 

אם נסכם, התפילה אינה באה לבקש בקשות מהאל; היא נועדה לשנות, לסייע לכולנו לתקן את הנפש ולהתמקד ביישותנו ובהתרוממות שאנו צריכים להרים את עצמנו, והכול כמובן על מנת להתמיד ביישותנו הרוחנית.

זמן התפילה הוא הזמן שבו אנו מיטהרים ומזדקקים והוא מייחד אותנו מייצורי הטבע.

תפילה היא ניסיון להבין את משמעות קיומנו; היא הבעת משאלה שלעולם לא נהיה בודדים; היא זכות שאלוהים העניק לנו כדי שנתקרב לרוחני, כאמור במקורותינו: "מה נחלים הללו בני אדם יורדין לתוכן כשהם טמאין וטובלין עולין טהורין, כך בתי כנסיות ובתי מדרשות – בני אדם נכנסין לתוכן כשהן מלאין עוונות, ויוצאין מלאין מצוות"; תפילה עוטפת את הנפש כשם שהבגדים עוטפים את הגוף; היא הגנה.

אברהם יהושע הֶשל (1907-1972), מההוגים החשובים של יהדות ארצות הברית, פרופסור לאתיקה ולמיסטיקה, חוקר מחשבת ישראל ופילוסוף, כתב בספר בשם "האדם מחפש את אלוהיו": "להתפלל, משמע לחוש את הפלא, להחזיר את הרגשת המיסתורין המניע את כל היצורים, הגבול האלוהי לכל הישגי האדם. התפילה היא התשובה הצנועה שלנו לפלא שבחיים. זהו כל מה שנוכל להציע כגמול למיסתורין."

בהקשר הזה, נזכיר את טעמי המקרא – את הקריאה בספר התורה, את החלוקה, את ההווי ואת ה'מכירה של העלייה לתורה' ['כל מי שמוסיף – יוסיפו לו מן השמים']; כולנו מכירים את טעמי המקרא, שבמובן חשוב מעניקים טעם למציאותנו, שמאפשרים לנו להתענג על ההוויה המסתורית, כמו שאומר אשל, אבל בלא תחושת הזרות, שהיא בעצם מאיימת על חיינו.

אבי ידע לנגן אותם אבל תמיד את הטעם "סוף פסוק" הוא היה מנגן לא עד כדי גמר, כאילו כדי להשאיר עוד לפעם הבאה. אבי במתכוון לא "עיגל" את המנגינה עד תום; לא השלים אותה, כדי להשאיר את הרצון לשמוע עוד בשבת הבאה.

על ניגונים אלה של טעמי המקרא הייתה אומרת אימי, עליה השלום, "ללא המוזיקה עולמנו היה חרב".

ככל שחושבים על הקשר בין תפילה וכתיבת שירה פואטית, מגיעים למסקנה, שאותה ניסחו כל כך יפה קפקא ויהודה עמיחי, כל אחד בדרכו: "כתיבה היא צורה של תפילה" – קפקא; "מילים של שירה הם כמו תפילה" – יהודה עמיחי.  

המשוררים כנראה מתפללים. בהקשר הזה אביא שיר/תפילה קצר שלי שנקרא "אב הרחמן":

אב הרחמן

אָמַרְתָּ לִי

כִּי מְצִיאוּתְךָ תְּלוּיָה בְּהַחְלָטָתִי

וְהָפַכְתִּי בַּדָּבָר וְהָפַכְתִּי

חפש באתר
טואול - בניית אתרים