מופע המחול אוהד נהרין –" 2019" – להקת בת שבע/ מארי רוזנבלום

היצירה מוקדשת לאליאב נהרין 2018-1927

היצירה "2019" הופקה במשותף עם: פסטיבל מונפלייה דאנס 2020, צרפת.

"היצירה "2019" היא מכאן. היא עשויה מהמקום הזה ומהזמן הזה שמורכבים מלשונות, מגופים, מצלילים, מפולקלור מקומי ומלאומיות שמשועתקת ומשוכפלת שוב ושוב בחיינו; היא נוגעת במטען שנושא הגוף, וצוללת אל תוך הרפרטואר התנועתי של התרבות.

החלל הוא חלל של אירוח, וכשאנחנו מביטים במתרחש אנחנו מביטים גם זו בזה. בכל רגע מישהו משיב לנו מבט. היצירה קרובה אלינו עד כדי כך, שלבסוף היא עולה על גדותיה ומוצאת נחמה על ברכינו, מאלצת אותנו להכיר בשותפות גורל ולשאת את המשא הפיזי והמנטלי ביחד.

הבמה של נהרין היא ציר של היסטוריה לא כרונולוגית שהגופים בו נמתחים כמו בקפיץ. הם מתפקדים הן כמכונות להדהוד נוסטלגיה והן כיצורי כלאיים שחוגגים שוב ושוב את מגוון הזהויות שהגוף סופג במרחב הצר שבין הנהר לים. הם נעים הלוך וחזור, מציגים בגאווה מיתוסים מקומיים, קושרים באינטנסיביות מלאת פאתוס שמחה ומאמץ, ואז הם מאיטים, לעיתים עד כדי עצירה מוחלטת, ומתכנסים לתוך עצב עמוק.

המנגנונים שפועלים לאורך היצירה מקבילים לאלה של המציאות המקומית – מנגנונים של עוֹדְפוּת והחסרה, האצה והאטה, שמחה ואבל. המרחב הוא מרחב של מעבר, אזור חיץ. הרקדנים, ואנחנו איתם, שוהים על הסף, בין מה שהיה למה שעתיד להתרחש, שהרי בנרטיב המקומי הציפורים נודדות ואילו אנחנו יושבים במרפסת, לראשנו כובע בעל שלוש פינות, הגוף זרוע תקווה לקראת השנה הבאה אך גם דרוך לקראת מלחמה שוודאי תבוא."

2019 מתחילה כאשר זוג רקדנים מסיר את הוילון החוצה את הבמה המוארכת וחושף, מן העבר השני שלו, קהל צופים, יושב בשורות בדיוק כמו קהל הצופים שמולו.

הרקדנים פוסעים במהלך היצירה לאורך הבמה, מציגים לראווה לא רק את גופם המשוכלל, אלא גם את רוח הזמן.

על רקע הודעת הפתיחה, המורה לקהל לכבות טלפונים ואוסרת על הצילום, יחיד מציג סדרה של מחוות מטרידות. תחילה נשמעת ההודעה בעברית, אחר כך באנגלית וכשנדמה שתמו ההוראות היא נשמעת פעם נוספת, הפעם בערבית.

הקהל צוחק.

ערבית למה? היו ערבים בקהל? הגיע שר ממדינה ערבית? או שאולי הגיעה משפחה ערבית?

לאט מתחילים להבין שזו קריאת תגר. אלה המודרים מן המרחב הזה. הם כאן בתוכנו אבל מקומם נפקד מהאירוע דרך קבע.

 עם שירי ארץ ישראל, מוזיקה ערבית, טקסטים מתהילים וחנוך לוין ולהקת רקדנים וירטואוזיים - אוהד נהרין מציג ב"2019" ישראליות מטרידה, עדרית ובודדה. נטייתו של הכוריאוגרף לגימיקים מתגלה כשגרה מצוינת.

"רגע לפני שאנחנו נפרדים משנת 2019 - אוהד נהרין מעלה אותה לבמה.

לאורך השנים, נהרין הצליח ליצור תמהיל של מחול איכותי בלתי מתפשר שמצליח לדבר אל הקהל הרחב.

מהבחינה הזו גם "2019" לא מאכזבת.

היא מהלכת על הקו הדק שבין גימיקים לריקוד מהוקצע שנשזרים ביחד לתחושה של יצירה עמוקה. באופן פרדוכסלי המקוריות של נהרין הפכה לשגרה, אותם שפנים שנשלפים מהכובע - תמיד עובדים.ה בגלריה

אולי במציאות יש התחלה וסוף .

אבל,  ב"2019" של נהרין הגבולות לא חד משמעיים. גבול הזמן - מתי נפתח המופע ומתי מסתיים - מעורער, כשאפילו ההודעה הלעוסה על סגירת הטלפונים הופכת לחלק מהמופע.

זו לא הפעם הראשונה שהקהל של נהרין הוא שחקן פעיל במופע וטשטוש הגבולות במובן הזה מתגבר כשהרקדנים פורסים שמיכות על ברכיהם של הצופים והולכים לישון. מי צריך לייצר את הדרמה עכשיו? ומי פה בעצם מרכז העניינים? "

הטשטוש נמשך גם אל תוך תוויות המגדר, כשאל הבמה פורצים רקדנים גברים לבושים בשמלות ורקדניות בבגדי גברים. בשלב מסוים כולם מהלכים על עקבי סיכה בגובה של מגדל אייפל ומצליחים לרקוד עליהם בשלמות טכנית משל היו נעלי בלט רכות.

המגוון חודר גם אל הקומפוזיציות התנועתיות שנעות בין משפטים תנועתיים פשוטים המבוצעים בקפידה אל יכולת תנועתית ברמה הכי גבוהה שיש, כזו שלא הייתה מביישת להטוטנים בקרקס - והכל מבוצע במצויינות הנפלאה של רקדני בת שבע, חומר משובח ביד היוצר.

נהרין כהרגלו, לא מוסר כתב פרשנות ל-"2019". לא בתוכניה, לא באתר, לא בשומקום. הוא נותן לכל אחד בקהל לטוות סיפור משלו, כי הרי ב-2019 כבר מזמן זרקנו את מושג האמת לעזאזל. הוא יוצר יצירה וירטואוזית, מלאת הפתעות ומטרידה של בדידות מהולה בביחד ישראלי הכולל שירה בציבור וריקודי עם. כמו תמיד הוא לא שוכח למהול את הדיכאון בהומור.

מעניין, מסקרן.

סוף.