"שאיפתו של האדם לפשר היא כוח ראשוני ולא "שִׂכְלוּן שְׁנִיּוֹנִי" (רציונליזציה משנית – י.כ.א) בלבד של דחפים אינסטינקטיביים. פשר זה הוא ייחודי וסגולי בכך שרק הוא עצמו חייב ויכול למלאו: רק בדרך זו הוא לובש משמעות שיש בה כדי למלא את שאיפת האדם לפשר." ("מושגי יסוד של הלוגותיראפיה", עמוד 119). זהו חלקו השני של הספר ודר פרנקל מסביר בו כך: "לפני כמה שנים נערך בצרפת משאל של דעת קהל. לפי תוצאות המשאל הודו שמונים אחוז מן האנשים שנשאלו, כי האדם זקוק למשהו שלמענו יחיה. יתר כל כן: שישים ואחד אחוז הסכימו, שיש בחייהם משהו, או מישו, שלמענו הם מוכנים למות...השאיפה לפשר היא ברוב בני-האדם לא בגדר אמונה אלא עובדה." (שם, עמוד 120). כי משמעם של החיים, לפי פרנקל, הוא הסבל, ולחיות פירושו לסבול, ולפי כך להתקיים פירושו למצוא פשר לחיים שאנו חיים, ואם יש להם סיבה ותכלית.
בקריאה מאוחרת בספרו הצנום אך בעל החשיבות הגדולה של ויקטור פראנקל, בראיה מפוקחת, בהיותנו כבר בוגרים או אנשים מבוגרים, אנו אכן מוצאים את הספר כמלא דברי אמת חכמה, מלא ייאוש אך גם מלא תקווה וגבורה. אך אני מדבר על החלק השני, לא על הנובלה השכלתנית והעמוקה על מחנות הריכוז, על האנשים ועל אלה שעמידתם הייתה חזקה בכל התלאות השונות והמשונות היות ומצאו פשר לחייהם, ועל המיתות הנוראות וחסרות הטעם של אנשים תמימים וטובים, שעד רגע חייהם האחרון עדיין האמינו שיקרה נס ואלה יימשכו על אף הכול, גם אם נעשו עד מהרה בלתי אנושיים ובלתי נסבלים עוד.
אני מדבר על חלקו השני של הספר הזה, על רשימתו של דר' פרנקל לאחר שניצל ממחנה הריכוז ושיקם מחדש את חייו ועסק ברפואה, ועל שיטת הטיפול שלו, כפסכיאטר, היא שיטת הלוגותיראפיה שפיתח בשנות חייו ואשר טיפל לפיה בחוליו והפיח כוח של תקווה בלא מעט אנשים, שהיו נואשים ומחוסרי תוחלת עד מוות קודם לכן, אותה הוא מסביר לנו. לפי שיטתו כל מי שיכול להיאחז מסיבה שיש בתוכו והוא מאמין בה באמת ונאחז בה, יש לו הסיכוי להינצל, לאו דווקא בחולי, אלא גם במצבים נפשיים שנראה כאילו אין מהם מוצא. כאן באה תורתו וחופפת את מה שחשב שיש במוחם של אחרים, וראו עיניו על ניצולים ומה חשבו בעת סבלם. "עלי לומר" הוא מצהיר, "איך אין לך דבר בעולם, שעשוי לעזור לאדם להתגבר אף על הגרוע מכל, כמו הידיעה כי יש פשר לחייו." (שם, עמ' 126). דר' פרנקל אף מביא דוגמאות של טיפול, או ייעוץ, כפי שהוא נוטה לומר במהלך מסה זו שלו בצניעותו, ואילו אנו רק יוצאים בתבונה ותובנה נוספות, אם נרצה בכך, ובכוח נפשי מוגבר.
קטונתי מלכתוב על ספר זה, אך אני חש חובה לציין ולהזכיר אותו משנפל לידי. הספר מכיל דברי הקדמה מלומדים על כתיבתו מאת גורדון ו' אולפורט, ועוד אוסיף שבאחרית רשימתו כותב דר' פרנקל כך: "אחרי ככלות הכל, האדם הוא אותו יצור שהמציא את תאי-הגאז של אושוויץ; אבל הוא גם אותו יצור שנכנס קוממיות אל תאי-גאז אלה ועל שפתיו תפילת שמע ישראל."
______________________
