פְּרוֹמֵתֵּוּס /יוהאן וולפנג גתה מגרמנית  דוד פרישמן

כַּסֵּה שָׁמֶיךָ, צֵאוּס,

בְּעַנְנֵי עָבִים,

וְאֶת-יָדֶיךָ כְּמוֹ נַעַר

הַמְּסָעֵף דַּרְדָּרִים,

אֶל-אֵלוֹנִים נַסֵּה וְאֶל-גָּבְהֵי הָרִים;

אָכֵן לִי, אִם תֹאבֶה וְאִם-תְּמָאֵן,

הַנַּח תַּנַּח אֶת-אַדְמָתִי זֹאת

וְאֶת סֻכָּתִי, אֲשֶׁר לֹא אַתָּה בְּנִיתָהּ,

וְאֶת כִּיּוֹר אִשִּׁי,

אֲשֶׁר עַל דְּבַר שַׁלְהַבְתָּהּ

קַנֵּא תְּקַנֵּא בִּי.

לֹא יָדַעְתִּי דַּלִּים מִכֶּם

תַּחַת הַשֶּׁמֶש, אֵלִים!

בְּמַפְּלֵי קָרְבָּן

וּבְלַהַב-תְּפִלּוֹת

תְכַלְכְּלוּ בִּמִסְכֵּנוּת

אֶת-הוֹד כְּבוֹד מַלְכוּתְכֶם,

וְגַם הִנֵּה רָעוֹב רְעַבְתֶּם, לוּלֵא

יְלָדִים עִם-אֶבְיוֹנִים

הָיוּ פְּתָאִים רַבֵּי-תִּקְוָה.

בְעוֹדֶנִי יֶלֶד,

טֶרֶם אֵדַע צֵאת וָבוֹא,

הֲסִבּוֹתִי אֶל הַשֶּׁמֶשׁ

אֶת-עֵינִי הַתּוֹעָה, כְּמוֹ אֶמְצָא

אֹזֶן מִמַּעַל שָׁם, לִשְׁמֹעַ אֶת-רִיבִי,

וְלֵב, כְּמוֹ לִבִּי,

לַחְמֹל אֶל-הַנִּקְשֶׁה.

מִי הוֹשִׁיעַ לִי

מִשְּׁרִירוּת לֵב הַטִּיטָנִים?

מִי מִלֵּט מִמָּוֶת אוֹתִי

וּמֵעַבְדוּת?

הַאִם לֹא אַתָּה לְבַדְּךָ בִּצַּעְתָּ כָּל-זֹאת,

אַתָּה הַלֵּב הַלּוֹהֵט וְקָדוֹשׁ?

וְאֶת בִּרְכָתְךָ הַלּוֹהֶטֶת עַל-הַתְּשׁוּעָה

הִגַּשְׁתָּ, אַתָּה הָרַךְ וָטוֹב, אַתָּה הַנִּתְעֶה בַּשָׁוְא,

לַיָּשֵׁן שָׁם בַּמָּרוֹם?

הֲלִי אֲנִי כַּבֶּדְךָ? עַל-מָה?

הֲמִיָּמֶיךָ חָבַשְׁתָּ פְּצָעִים

אֲשֶׁר לַכּוֹאֵב?

וְאִם יִבַּשְׁתָּ מִיָּמֶיךָ דְּמָעוֹת

אֲשֶׁר לַנִּדְכָּא?

הַאִם לֹא עִצְּבַנִי לְאִישׁ

הַזְּמַן אְשֶׁר כֹּל יָכוֹל

וְהַגּוֹרָל אֲשֶׁר נְצָחִים לוֹ –

אֲדוֹנַי וַאֲדוֹנֶיךָ?

אִם דִּמִּיתָ אֵפוֹא,

אִם אֶמְאַס אֶת-הַחַיִּים,

אֶבְרַח לְשִׁמֲמוֹת מִדְבָּר,

יַעַן אֲשֶׁר חֲלוֹמוֹת פְּרָחַי

לֹא כֻּלָּם גָּמֵלוּ?

פֹּה אֲנִי יוֹשֵׁב וְיוֹצֵר בְּנֵי-אָדָם

בְּצַלְמִי,

דּוֹר אֲשֶׁר יִשְׁוֶה לִי,

לִסְבֹּל, לִבְכּוֹת,

לְהִתְעַנֵּג וְלַעֲלֹז

וּלְבִלְתִּי שִׂים אֵלֶיךָ לֵב

כָּמוֹנִי!