מ

מאמר:
פריחת החרוב ומבחן הארוסה החסודה
/ אמוץ דפני וסאלח עקל ח'טיב


פריחה זכרית של חרוב (צילום: נעם עביצל)


 

מבוא

 

משחר ימיו אהב האדם להתענג על ריחות טובים ומיני בשמים שרובם הגיע ממקורות צמחיים". השימושים בצמחים בעלי בשומת (ארומה) כוללים תחומים שונים בחיי האדם כמו: התגברות ריחות רעים שבסביבה (כמו בבתי קברות ראו עמ'), להעלאת קטורת לריצוי בכוחו העליוניים (עמ'); נגד עין הרע (עמ'); לעורר את האהבה עד שתחפץ ("הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ, וְעַל פְּתָחֵינוּ כָּל מְגָדִים חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים דּוֹדִי צָפַנְתִּי לָךְ" (שיר השירים ז, יד) וכלה בקוסמטיקה ובבישום אישי ("מַה יָּפוּ דֹדַיִךְ אֲחֹתִי כַּלָּה, מַה טֹּבוּ דֹדַיִךְ מִיַּיִן,וְרֵיחַ שְׁמָנַיִךְ מִכָּל בְּשָׂמִים. נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ כַלָּה, דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ, וְרֵיחַ שַׂלְמֹתַיִךְ כְּרֵיחַ לְבָנוֹן[...] נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם קָנֶה וְקִנָּמוֹן עִם כָּל עֲצֵי לְבוֹנָה מֹר וַאֲהָלוֹת עִם כָּל רָאשֵׁי בְשָׂמִים" (שיר השירים ד, י-יד). כמובן לא ייפקד מקומם של צמחים בעלי ריח נעים המשמשים לכנת חליטה ("תה צמחים").

לצמחים רבים עלי ריח לא נעים הנובע מחומרי רעל הדוחים את אוכלי העשב או לפחות מקטינים את נזקם. לא לחינם זכה אחד הצמחים האלו לשם "צחנן מבאיש" והאחר קרוי "כף אווז מבאישה".

מצויים פרחים (ותפרחות) בעלי ריח דוחה עבורינו המשמש את הפרחים למשיכת מאביקים. כך, לתפרחת הלוף המנומר יש, במחילה, ריח צואה שנועד למשוך זבובים המאביקים את הפרחים. לכמה מיני צמחים, בעלי פרחים מושכי זבובים, יש ריח רע לאף האנושי כמו: אשחר רחב עלים, עוזרר מצוי ושיזף מצוי.

פרחיהם של עצי החרוב (הן של הזכר והן של הנקבה) מצטיינים בריח עז. ריח זה נועד בטבע למשיכת מאביקים, אך אצל בני האדם הוא מעורר בדרך כלל תחושות דחייה, עקב האסוציאציות שהוא מעלה אצלם.

 

ריח החרובים הוא ממשפחת "ריחות הקממבר"

לקראת ראש השנה מתחילה פריחתם של עצי החרוב, הנושאים ריח כבד וחצוף שאי אפשר לטעות בו או להתעלם ממנו. אריאל הירשפלד כותב על פריחת החרוב וריחו העז:

"הכרתי משורר גדול אחד שמשך אותי פעם לשדרות בן מימון בימי הסתיו בכוונה להריח את פריחת החרובים והוא עמד שם, מחייך כולו, מאושר לריח הפנטזיה הגברית שצייר נהר הריח שמילא את הרחוב.

ראיתי לא מעט אנשים שברגע שבו הבחינו בריח של חרוב פורח מעליהם פקחו פתאום עיניים בפליאה וחייכו חיוך מאיר פנים. אשה יקרה אחת אמרה לי פעם, לריח עץ חרוב גדול שפרח ליד ביתה: "אני נבוכה על זה שאני לא נבוכה מכך שאני מכירה את הריח הזה." "הוא טוב בעינייך?" שאלתי בטון פולשני קצת. "תראה," היא אמרה, "לא כל מה שקשור בו היה טוב." ולא הוסיפה. אמן אחד, פולני במוצאו, איסטניס גדול ומומחה מופלג בתחום הריחות, המסוגל להבחין אפילו בין ריחות שונים של מים נקיים, היודע לקום ולכבות את הקומקום ברגע שבו מתפשט בחדר ריח המים הרותחים, הסביר פעם, ברצינות גמורה, לחבורה קטנה של ידידים שישבתי בה, שריח החרובים הוא ממשפחת "ריחות הקממבר" ועוד כמה גבינות מאזור נורמנדי, במיוחד סביב העיר פון ל'אבק. "ריח שיש בו דוק של עיפוש ושל חלבון שעל סף הרקב, אך הוא מעורב בריח עז ורענן של אדמה חרסית רטובה"... השיחה, שהתקיימה כמובן למרגלות עץ חרוב, אך לא בעת הפריחה, הגיעה בכך לרגע מעיק. מי יוכל להתווכח עם וירטואוז שכזה, היודע את ריחה הרענן של אדמה חרסית רטובה? ובמיוחד: מה נשאר מריח הזרע, או החרובים, אחרי כל כך הרבה מילים.1

ריח חד משמעי זה התפשט והגיע גם לספרו של מאיר שלו, "גינת בר": "בזמנו כשגרתי בירושלים, מצאתי עצמי לא אחת הולך או מדווש במעלה רחוב מרכוס בטלביה. חרובים גדולים צומחים משני עבריו של הרחוב הזה, ובחודשי הסתיו נותנים הזכרים, שפריחתם שופעת הרבה יותר מפריחת הנקבות, ריח שאין לטעות בו. לא כל העוברים ושבים מבינים מהיכן כל היופי-חי הזה, ולא אחת ראיתי שם מראה משעשע: עוברים ושבים ועוברות ושבות, פניהם נשואות מעלה והבעות שונות עליהן, כל אחד על פי נסיון חייו ונטיות לבו: מי היה מאמין... מילא בקטמון, אבל אצלנו בטלביה?!"2

במקום אחר כותב אותו מחבר: "[...] הדוד מנחם לא סמך על הרוח שתישא את אבקת החרובים אל פרחי החרובות והפרה אותן בעצמו. בסוף הקיץ טיפס על העצים הזכריים, ניער את האבקה הריחנית אל שקים של נייר ומיהר לפזרה בין ענפי הנקבות. בשל כך דבק בו הריח הכבד, המובהק והלא מתפוגג של זרע, שהביך את השכנות, שיעשע את השכנים והטריף את דעתה של אשתו".3



 

מבחן הארוסה

 מספרת אגדה בדואית עתיקה: "יום אחד התהלך בדואי צעיר עם ארוסתו החסודה ועברו שניהם תחת עץ חרוב זכר שהיה בשיא פריחתו. שאפה הארוסה את הריח הכבד במלוא ריאותיה, וחיוך רחב התפשט על פניה מאוזן לאוזן. הבין הצעיר שהיא מכירה את הריח, וקם עליה והרגה בו במקום. מאז כאשר רוצים לבדוק את תומתה של ארוסה לפני חתונתה מביאים אותה אל מתחת לעץ חרוב פורח ובוחנים את תגובתה". אגדה זו מופיע בכמה אתרים בנוסחים שונים במרשתת. הסיפור שמאחוריה הוא הרבה פחות "עתיק". יום אחד הדרכתי (א.ד) סיור בוטני של מורי של"ח בעונת פריחת החרוב ביום חם, מהביל ולא ידידותי בעליל. המשתתפים, שהיו עייפים ומשועממים, הציקו לי בהערות סרק, ואז בו במקום המצאתי אגדה זו, לפי הכלל שטבע חנניה רייכמן: "השומע הסקרן מדרבן את השקרן". מישהו סיפר את האגדה הלאה וכך מצאה ה"אגדה" את דרכה לכתובים.4 לו הייתי כותב את האגדה היום הייתי מתון יותר ומסיים את האגדה בהחזרתה לבית הוריה ופירוק קשר האירוסין איתה, ואז כל קורא או שומע היה יכול לדמיין לעצמו איך הסתיים הסיפור.

"לאיש אחד שהיה גר במקום רחוק היו ארבע בנים ובת אחת. יום אחד יצאו הבנים לצייד והשירו את הבת לטפל בעזים ובאוהל. ישנה הבחורה מתחת לעץ חרוב שהיה בפריחה מלאה וחשבה שזה בושם. היא לקחה ענף אחד לאוהל ושמה אותו בפינתה. חזרו הגברים לאחר כמה ימים והריחו ריח מוזר של גבר, חשדו בנערה שפגעה בכבוד המשפחה. הם הרגו אותה מייד וקברו אותה בסתר. הריח נשאר באוהל כמה ימים וכאשר הלכו ובדקו את הפינה שלה הם מצאו את ענף החרוב והצטערו על מעשיהם. ומאז לא צריך למהר בגזר הדין כי המהירות מן השטן"5

הכפריים בגליל שמענו את האמירה: וַרא רִיחִת זַהְר לְחַ'רּוּבּ חְקָאיִה מָא בִּפְהַמְהָא אִלָּא אֶלְשַׁבָּאבּ (ورا ريحة زهر الخروب حكاية ما بفهمها إلّا الشباب), כלומר מאחורי הריח של פריחת החרוב יש מסר שלא יבין אותו אלא (מישהו) מהצעירים, שוודאי יודעים במה המדובר.

 

החרוב כסם אהבה

ברפואה העממית הפרסית משמש פרי החרוב כסם אהבה, להגדלת כמות הזרע ולטיפול בחוסר פוריות של הגבר.6 מרשם מטורקיה לבעיות הללו מציע לקחת שתיים-שלוש חתיכות מפרי החרוב מדי בוקר, במשך שבועיים שלושה.7 בגדה המערבית נוהגות נשים לאכול אבקה של חרוב לטיפול בבעיות פריון.8 ברשימה ששמה "בא לי חרוב" (המופיעה באתר של נאות קדומים) מסופר: "אצל יהודי מרוקו מקובל להרתיח את זרעי החרוב לילה שלם, ואז מתקבלת שכבת ג'לטין סמיכה ומתוקה בחלקו העליון של הסיר. את הג'לטין מגישים לבני זוג מיד לאחר החתונה, כדי שיהיה להם כוח לירח דבש פורה, והג'לטין אמור לעזור גם לפריון האישה".9

לאור ריחה הברור של פריחת החרוב קשה שלא לקשר את השימוש בחרוב לפוריות האדם. במאות ה-16 וה-17 התפתחה באירופה תיאוריה של "ריפוי דומה בדומה" (Doctrine of Signatures). עיקרה של "תורה" זו הוא ברעיון כי צמחים הדומים בצבעם, בריחם, בצורתם או בשמם לאיברים, לתסמינים, או למחלות מסוימות, עשויים לרפא את אותן מחלות. אף על פי שהתיאוריה נוסחה רק לפני כמה מאות שנים, הופיעו שורשי הרעיון כבר לפני אלפי שנים בתרבויות עתיקות במקומות שונים על פני כדור הארץ.10

למרבית ההפתעה, מחקרים חדשים הראו שכאשר האכילו עכברים בתמצית שהופקה מפירות החרוב במשך 35 ימים, נמצא שיפור משמעותי באיכות הזרע ובכמות הטסטוסטרון באשכים.11 כאשר הוסיפו במעבדה תמצית שהוכנה מפירות החרוב לזרע אדם מוקפא, נמצא שיפור משמעותי באיכותו.12 בעכברים שטופלו להפחתת פוריות הזרע נמצאה עלייה בכמות הטסטוסטרון לאחר האכלתם בתמצית מפירות החרוב.13 לגבי השימוש עבור הגברים, מדובר בפירות ולא בפרחים עזי הריח, אך קל לדמיין כיצד עלה בדעתם של האנשים להשתמש דווקא בחרוב כדי להשיג מטרה ייחודית זו של פוריות, הן של הגבר והן של האישה. עוד יותר מפתיע כיצד הגיע הרעיון הזה לספרה של יהודית רונן "ויסקי של חרובים": "פייבל החל למכור גם קמח חרובים, ששלוימה הרועה טחן מן הפירות שאותם אסף מדי ערב, לאחר שהשיב את פרותיו לשנת לילה. שמועה נפוצה בעת האחרונה באזורנו, כי הקמח מצטיין בסגולותיו הרפואיות ובמיוחד יפה הוא לחיזוק כח הגברא. 'אולי בגלל התולעים שנטחנו בו,' [...] אבל לא היה בכך כדי לפגוע במוניטין שיצא למוצר החדש מבית-היוצר של רועה הכפר. קמח החרובים, שנחטף במהירות מבלי ששלוימה צריך היה להשקיע מאמץ כלשהו בקידום מכירותיו, הגיע לבתי הכפר בעיתוי מושלם, בשעה שנתברר מעל כל ספק כי הגויאבות האדומות שעוררו בזמנו חלומות כחולים, אכזבו".14

 


פירות החרוב (צילום:נעם עביצל)

 

ריח החרוב כריח גווייה

 בוויקיפדיה מוסבר מקור הדמיון בין ריח פרחי החרוב לריח זרע האדם כדלהלן: " פריחת החרוב הזכר מדיפה ריח המזכיר זרע אנוש, משום ששניהם מכילים פוליאמין זהה המכונה קדוורין (Cadaverine). מקור השם קדוורין הוא בריח האופייני לגוויות (Cadaver באנגלית פירושו גווייה), המתקבל מהתפרקות חומצות האמינו בתאים המתים. בפרחי החרוב נוצר הקדוורין מפירוק של חומצת האמינו ליזין (Lysine). תכונה זו מהווה אדפטציה יעילה המושכת אליו מאביקים, הנמשכים לריח של גוויות".15 לצערנו לא הצלחנו למצא אישור בספרות המדעית לטענה על אודות נוכחות הקדוורין בפרחי חרוב, אך קיימת עדות שהקוודרין משמש כתרכובת ביניים בייצור חומרי ריח בפרחים המחקים ריחות צואה או נבלות.16

האמת שמאחורי ריח פרחי החרוב היא הרבה פחות ציורית. החומר שנקרא קדוורין אמנם מצוי בכמות מזערית בפירות החרוב,17 אך מעולם לא נמצא בפרחיו. בדיקה שנעשתה בפרחי החרוב העלתה שנמצאו בהם לא פחות משלושים תרכובות, ואף אחת מהן אינה מקבוצת החומרים שעליה נמנה הקדוורין. כן נמצא שאין הבדל בהרכב הכימי של ריחות פרחי הזכר לבין זה של פרחי הנקבה. עוצמת הריח העזה בעצים הזכריים נובעת מהסיבה הפשוטה שהם נושאים הרבה יותר פרחים מאשר העצים הנקביים. ביום נמצאה פעילות רבה (בעיקר על העצים הזכריים) של צרעות, דבורי דבש (המאביקות העיקריות) ודבורים יחידאיות. בלילה נצפו על עצי הנקבה לא פחות משלושים מיני עשים, שחלקם בהאבקה אינו ברור. חמישה מינים של עינפז (חרק ירוק בעל עיניים כתומות ומכאן שמו, ידוע גם בשם "ארינמל ירוק") נצפו על העצים הנקביים כמאביקים פעילים וכנושאי אבקה מרובה של חרוב – עדות לכך שהחרקים ביקרו קודם לכן בעצים הזכריים. ההנחה היא שחרקים אלו, הפעילים בלילה, לא מבחינים בחושך בין עצי הנקבה לעצי הזכר, בעלי הריח הזהה, וכך מתאפשרת ההאבקה.18

 


פריחה זכרית של חרוב (צילום:שרה גולד)

 

אחרית דבר

כאשר עוסקים בריחות הפרחים מתכוונים לרוב לריחות המתוקים שנועדו בטבע למשוך את המאביקים אל הפרחים עבור שירותי האבקה. בני האדם נהנים מהקסם הזה להנאתם ולהנעתם של אהוביהם. מה רבים שירי האהבה המתרפקים על מתיקות ריחות הפרחים ונפלאות האהבה. לעתים רחוקות אנחנו נתקלים בפרחים בעלי ריח לא נעים.

מעטים ביותר הצמחים שריחם הכבד מכריז על קיומם בהתרסה כזו שאינה מאפשרת לנו להתעלם מהם. נדמה שאין שום צמח אחר בארץ, כדוגמת החרוב, שריח פרחיו מעורר תגובות כה נמרצות אצל בני האדם, שלא לדבר על המסרים והאסוציאציות הנלווים אליהם. לפיכך לא מתמיה עד כמה חדר ריח פריחת החרוב אל הפולקלור, הרפואה העממית, הספרות והשירה. המדע, כדרכו, משתרך בעצלתיים אחרי שובל השימושים, הסיפורים וההרגשות, לעתים הוא מפריכם ולעתים הוא מפתיע אותנו במסקנותיו המאששות עד כמה אמונות עממיות נשענות על בסיס אמיתי.

 

החרוב עץ מבורך

1 דפני,2010:36-62.

2 Skinner 1911: 132, 145, 232.

3 סורה 95, "התאנים", 1- 4, תרגום: אורי רובין.

4 סורה 24, פסוק 35 תרגום: אורי רובין.

5 סורה 53 "הכוכב", י"ג – י"ז, תרגום: י.י. ריבלין.

6 Dafni 2006.

7 שייח' חֻוסֵין שאהין 12.9.2000.

8 מוסטפה חלאווי,15.12.03, עוספיה; תאופיק עמאשה, 12.12.01, מסעדה.

9 זיאד טלאל,3.10.03, סג'ור.

10 סעיד מוחמד, 25.5.03,ינוח; סלמאן אבו רוכאן, 12.1.03, עוספייה.

11 קאסם באדר, 9.12.05, נבי סבלאן.

12 חוסיין שאהין, בית ג'ן, 12.9.00.

13 אבו מחמוד ענבוס, 12.3.07, פרידיס.

14 אבו פאהד ראג'י עג'מי, 16.8.04, אעבלין.

15 חדאד 1981:132.

16 Frazer 1923:323.

17 Hehn 1885:312.

18 Howell 1970:179.

19 המקור בארמית והתרגום הוא על פי שטיינזלץ.

20 תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, צ"א, ע"ב.

21 יהודה לייב הלוי אשלג, פירוש הסולם על ספר זוהר, שמות, פרשת שמות, מאמר גם את זה לעומת זה, אות רס'ד.

22 פרופ' שמחה לב-ידון, 6.8.20, מידע אישי.

23 Marakis 1966:365.

24 Ghrabi 2005:69.

25 דוד אלטשולר, פירוש 'מצודת דוד' לישעיהו פרק ס'ה.

26 דפני וח'טיב 2017:52-53.

27 Canaan 1927:37.

28 Cannan 1927:37 ;Goldziher II:350.

29 Crowfoot and Baldensperger 1932:113.

30 Malossini 2013:187.

31 שיי'ח נור ריפאעי, 16.6.00, מג'דל כרום.

32 איברהים קאדח ועאדל אבו חמידת 21.12.03, כפר מנדא; שייח' אבו מוחמד חסיין אלמאז, 1.11.11, כעבייה.

33 סוליימאן שיבלי, שיבלי, 1.11.04; פטמה נופאל,21.11.11, אל חילף.

34 ג'מיל אבו ראעיד, 23.9.04, משהד.

35 עאטף מנסור,13.5.03; כאוכב אבו אל הייג'ה, נאסר חליל, 1.1.05, סכנין.

36 עאטף סליימאן, 19.10.14, עיילאבון.

37 איברהים קאדח ועאדל אבו חמידאת 21.12.03, כפר מנדא.

38 עבדאללה שיבלי, שיבלי, 1.11.04.

39 אבו ראזי, 16.8.04, בועיינה נוג'דאת.

40 קובסי סאווד, 17.7.13, חוסניה, ליד מעלה צבייה.

41 אום מחמוד, 2.8.04, מעלה צבייה.

42 סולימאן סאלח חוטבה, 21.12.03, עראבה.

43 חנא שחאדה, 19.10.14, מע'אר.

44 בסאם חאג', 26.3.06, ראמה.

45 Canaan 1927:36.

46 Cannan 1927:37.

47 ברדיצ'בסקי 'ממקור ישראל', סיפור תרנג (653).

48 שפירא 2005.

49 אום מחמוד, 2.8.04 מעלה צבייה.

50 סוליימאן סאלח חוטבה, 21.12.03, עראבה.

51 חנא שחאדה, 19.10.14, מע'אר.

52 שייח' אבו מוחמד חסיין אלמאז, 1.11.11, כעבייה.

53 הכומר היווני פילותאוס מעכו 22.3.07.

54 מחפוז ואהאבי אל ח'טיב, ברטעה, 23.10.13).

55 חאלד עלי, 11.7.12, ערב אל עראמשה.

56 נימר נימר, 6.12.11, חורפייש; עאטף סלימאן, 19.10.14, עיילאבון.

57 תמיר פלאח, 11.8.04, מאזאריב; שייח' אבו מוחמד חסיין אלמאז, 1.11.11, כעביה.

58 מוחמד עלי ג'דידת, 12.11.04, ביר אל-מַכְּסור.

59 אבו אמין חאלדי, חוואלד, 26.8.04.

60 שייח' חוסיין שאהין, איש דת דרוזי מבית ג'אן, 13.11.05.

61 סאלח עקל ח'טיב, מידע אישי.

62 מחמד נפאע, 13.7.14, בית ג'ן.

63 Crowfoot and Baldensperger 1932:113.

64 כסליו, 1988; Liphschitz 1987.

65 Ramón -Lacca and Mabberly 2004; Zohary 2002.

66 כסליו, 1988;1987 Liphschitz.

67 פליקס 1994:203-214.

 

 

חפש באתר
טואול - בניית אתרים