צילום: לילך קורן 
אירוע 70
שנה לעליית יהודי עיראק במרכז מורשת בבל  / לילך קורן



עלייתם של מרבית יהודי בבל לארץ ישראל, כ-130 אלף, התרחשה ברובה במבצע ההרואי "עזרא ונחמיה".

למרות התנאים הקשים והקליטה  במעברות, עלייה זו נקלטה באופן מעורר השתאות. העולים מעיראק התקדמו והגיעו לרמות הגבוהות ביותר בכל תחומי החיים: באקדמיה, במדע, באמנות, בתרבות, בכלכלה ובחברה, בפוליטיקה, בצה"ל ובמערכת הביטחון.

במלאת 70 שנה לעלייה הגדולה הזו מעיראק, נערך במרכז מורשת יהדות בבל ארוע הצדעה לעולים.

בארוע נכח מרדכי בן פורת מיזמי המבצע, איש רב פעלים ומייסד המרכז. היתה זאת סגירת מעגל מרגשת, שכן נכדתו אבישג חייק, הקריאה בכשרון רב, קטעי ספרות ושירה אותם כתבו אלי עמיר ואלי אליהו, בפאנל שהוקדש לעליה הגדולה כפי שבאה לידי ביטוי בספרות ובשירה. 

את האירוע פתחה מנכ"לית המרכז, עליזה דיין חממה, דיין חממה סיפרה על "תחנות הבושה", אותה מוסיקה ערבית שהאזינו לה הוריה כמו שאר העולים והיא כנערה התביישה וביקש  מאביה להחליש שלא ישמעו השכנים.. יו"ר המרכז פרופ' אפרים צדקה דיבר על עמדה מתנשאת כלפי העולים. עם זאת, העולים שעזבו הכל בעיראק ועלו  ללא הרכוש הרב שצברו הישר אל המעברות, הצליחו בחריצות ובהתמדה להשתלב בצורה נפלאה בחברה הישראלית.

העיתונאי ברוך מאירי הנחה בחינניות שני פאנלים. בראשון סיפר אלי עמיר, סיפר כיצד עלה לארץ, חי בקיבוץ ונאלץ לחיות הרחק ממשפחתו החמה. הוא היה נחוש להתערות בחברה הישראלית  ובזכות כשרונו והאמביציה שלו הצליח להשתלב כאן כיוצר ישראלי לעל דבר ואף סיפר כיצד ספרו נכלל היום בחומרים לבגרות. הוא התבדח על ימיו בקיבוץ וההתלהבות שעוררו בו הנערות היפות.
המשורר אלי אליהו, הוא כבר יוצר השייך לבני דור ההמשך. גם שיר שלו הגיע לחומרים לבחינות הבגרות. הוא סיפר כיצד חלק מהנוער הישראלי לא מבין את המשמעויות של כתיבתו משום שהם רחוקים מאוד מהבנת הסיטואציות המורכבות של בני דור העולים לארץ שנאלצו להשתלב ולגבור על קשיים רבים.

בפאנל השני התראיינו נשים מעוררות השראה.
ריבי בנקונה, בתו של משה כרמיל ז"ל, איש המוסד לעלייה ב' ובהמשך איש מוסד, אמרה שבבית מעולם לא סיפרו על גבורותיו של האב. לאחר מותו היא נתקלה במכתבים בהם היה כתוב על המבצע החשאי בו השתתף. בשנת 1944 הוא יצא במסע לטהרן כדי להביא אמבולנסים. הוא ניצל זאת ויצר קשר עם יהדות בגדד, ובהמשך העביר להם ספרים וספרי הדרכה וחיפש להם דרכי מילוט לארץ. במכתבים הוא מתאר את בגדד המודרנית בה חיו היהודים.
אביבה ארניאס (צרף)  סיפרה שבגיל 16 היתה צריכה לעלות לישראל בעלייה בלתי לגאלית, אחרי 3 שנים בתנועת ה"חלוץ" החשאית. "ידעתי שאני צריכה לעשות זאת בסתר, כי המשפחה היתה שמרנית", סיפרה. בסוף שיתפה את אמא ושכנעה אותה. ואז אספו אותה מבצרה לבגדד. שם נפגשו עם שלמה הלל ז"ל שהיה שליח עליה שם. "הייתי אז כבר מדריכה והוא אמר לי שאין מי שתחליף אותי בהדרכה בבצרה ולכן אני חוזרת. הייתי בהלם. כל כך חיכיתי וכל המתח וההכנות. אז שיתפתי אותו בכך שברחתי ואם לא אעלה עכשיו, זה כנראה כבר לא יקרה. שלמה הלל הקשיב לי והסכים שאעלה, וכך היה."

בהמשך הוברחה בקבוצה הראשונה שיצאה דרך ירדן. במשאית מכוסה ברזנט עם עוד 76 איש. הם אכלו לחם ותמרים וחצו את הירדן באיזור בית-הערבה. שם קיבלו מסמכים ופוזרו לקיבוצים.
אביבה היתה בהמשך בין מקימי הקיבוץ נווה-אור, אך עזבה אותו, כמו רבים מבני העדה, כדי להצטרף לשאר המשפחה, שעלתה בהמשך לארץ.
אחרונה דיברה שוש אברהם, צעירה ונמרצת. היא עלתה לארץ בת 6 ימים בלבד. אביה לקח איתו גם את הילדים של אחיו ונשותיהם. ובסך הכל בגיל 25 היה אחראי על 11 ילדים. ערב העלייה עשו לה מסיבת "זבד הבת" והיא קיבלה תכשיט  מזהב, אותו לקחו ממנה לפני העלייה למטוס.

היא מספרת שמעברת חירייה בה גדלה היתה "הבוסטר של חיי". שם היא גדלה כילדה עצמאית במשפחה גדולה ותומכת.
אחרי שאחד האחים עלה לארץ, עברה המשפחה הגרעינית לרמת-גן. העסקים לא צלחו, וכשהמשפחה חזרה לחזור לגור עם הסבתא במעברה , אמא לא הסכימה שהילדים ילמדו באזור הכפר, היא סדרה להם טרמפ יומי עם הסעה של רופאים לאיכילוב והילדים המשיכו ללמוד ברמת-גן.

שנים ארוכות היא חיה במעברה ובזכות נחישות של האם הצליחה לסוע יום יום לעיר הגדולה ולרכוש השכלה בבתי ספר עירוניים.
לבסוף המעצב רועי שגב הציג את מדליה שהוא ואבנר אברהם עיצבו במיוחד לאירוע. המדליה הוצגה למכירה מאותו הערב.
אחרי הפסקה שבה נערך סיור קצר במוזיאון העשיר, הערב נסגר עם "חפלה עיראקית," שמחה בהשתתפות הזמרים רחל יחזקאל ועזיז ג'לאל ובליווי נגנים.

 

 

חפש באתר
טואול - בניית אתרים